ובימים אלו אני קוראת את ספרה של רות אלמוג "אחרי ט"ו בשבט". אוסף של שישה סיפורים קצרים. אני אוהבת את כתיבתה, נשאבת לתוכה, אל המילים שמציירות עולם פנימי וחיצוני שהוא תמונה מוּכּרת לי כל כך מבחינה רגשית ואסתטית. הגעגועים, ריח השדות. היא מבטאת במילים חוויית חיים שאני מרגישה קרובה אליה כל כך מן הבחינות הללו, הרגשית והחוּשית. הזכרונות שלי ממקומות מימים עברו, מחיים שהיו פעם, מאנשים שהיו פעם - הזכרונות הללו, רבדים של חיים, שכל השנים ניסיתי לבטאם בכתיבה ונדמה שהנה היא כבר מבטאת אותם בצורה מושלמת... אם כי לפעמים מעורפלת קצת בשבילי, מספיקה לי מילה אחת שאיני בטוחה בכוונתה, הקשר אחד מעורפל, והקוהרנטיות מוכתמת קצת, נבלמת קצת, סימני שאלה עולים והספק מרים ראש - כשהספק מרים ראש סימני שאלה מחליפים את הנוף, הכל שברירי כל כך, המשמעות שברירית כל כך.... ושוב לא ברור מה אמיתי ומה לא, מה נכון ומה לא, מה בעצם קורה....
ונדמה שהיא כבר מבטאת בצורה (כמעט) מושלמת - אך הרי היא מבטאת את חויית חייה שלה, לא שלי, וגם אם יש קווי דמיון עזים ביניהם מבחינת הרשמים בנפש, הרגשות - אלו הם עדיין חייה שלה, ולא שלי, ולי יש מה לבטא, החוייה האותנטית שלי - לנסוך אותה במילים, להצביע, להחזיר לחיים את שעבר ונותר בלתי פתור....
כמובן, עם השנים נוצרה שחיקה, עייפות נפשית, קריסה נפשית, בלבול וחוסר בטחון אינהרנטי - קריסת מערכות, רגש בסיסי של מוּזרוּת - וספק כרוני מרוקן. ואולי אפשר לקרוא לזה במילים אחרות: התפכחות, תהליך הסתגלות למציאות.
מלכתחילה כל הזכרונות היו חמקמקים, מלכתחילה מלאכת שיחזורם היתה כרוכה בפיסול באוויר, ליצור יש מאין - להתגעגע ל"יש", להילחם בַּאַין.... אני לוקחת חופן אוויר ומנסה לפסל: היינו הולכות, קטנטנות, בארץ ההיא, בּשביל החצץ הנאה שניגר מדלת ביתנו לרחוב, החצץ היה מגיב ברעש פריך תחת רגלינו, כמו היה ענן, כמו הכל היה אגדה שמספרים, דבר לא היה אלא סיפור.... בארץ ההיא, בארץ הזאת, כל ההתרחשויות צמודות זו לזו בשרשרת של אירועים, ומשהו תמיד חומק, משהו תמיד מחוץ לטווח הראייה, מרמז על היותו, כּבּיר ומרגש, ליבת הדברים, כן.... בהולכי ברחוב מעבירה ידי לאורך חומת אבנים קרה, ספוגת ימים, נפשי עפה - אך הייתי רוצה לתפוס במילים יותר מזה, שכחתי כבר המון....
מלכתחילה הכל היה חמקמק, ועכשיו כבר שכחתי כבר המון - עכשיו, אחרי שנות הסתגלות והתפכחות, עכשיו אני מעשית יותר, עניינית יותר, נטועה יותר בחיי היומיום (וזה טוב! חשוב להיות גם מעשיים, מציאותיים וענייניים - חשוב לתפקד במציאות המעשית הפיזית של הכאן והעכשיו), רק איזה פתיל שורש קטנטן וסורר בורח אל הצד האחר, אל הקרקע האחרת, המעוננת, החלומית, יונק ממנה מראות, ריחות, קולות, טעמים ותחושות שלא ניתן להמירם בשום דבר אחר, הם עומדים בפני עצמם, כמציאות אוטונומית, חזקה, קיימת - מעורפלת לחלוטין, כבר בקושי מורגשת.
מצאתי באינטרנט את אחד הסיפורים הקצרים של רות אלמוג מאוסף הסיפורים הזה - שמו "אחרי ט"ו בשבט", ועל שמו נקרא האוסף הזה שיצא לאור בשנת 1979. לאחרונה יצא אוסף סיפורים חדש של רות אלמוג המאגד בתוכו בין השאר גם את הסיפור הזה. הנה הוא:
http://www.bananot.co.il/articles/622
(אני משתדלת להדחיק את העובדה שזה מופיע באתר "בננות" 
)
אשמח לשמוע (או בעצם לקרוא 
) תגובות מכם,
באהבה,
אור
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
