מותר ערב אחד אחרי העבודה קצת לרבוץ מבלי לעשות הרבה....
ולטחון קצת....
והנה כבר אחרי אחת בלילה....
צריכה לקום בשש בבוקר לעבודה,
עוד פחות מחמש שעות,
מחר ודאי אהיה עייפה, וזה ישליך על התנהלות היום,
יעבור היום,
יעבור ויבוא הסופ"ש,
מקווה שלא אכנס לדכדוך,
מקווה שהחיוביות היחסית תמשיך, והאיזון היחסי,
כי פירות התקופה הטובה טעימים כל כך, אני לא רגילה לזה,
לא האמנתי שיוכל להיות לי כך,
והנה, זה אפשרי....
אז מקווה שאמשיך לשמור על זה.... על עצמי....
בתקופה האחרונה רציתי לכתוב כאן,
אך גם היו ימים עמוסים וארוכים ולא היה לי את הפנאי לכתוב בראש שקט (ולי לוקח זמן וחשיבה לכתוב כאן - זה לא מתנסח לי בקלות... ובלילה כשהתפניתי הייתי כבר עייפה מדי),
וגם בגלל "המצב" הרגשתי שזה לא מתאים להמשיך ב"קשקשת" שלי,
ורציתי לכתוב על "המצב", אבל יש כבר כל כך הרבה מלל על הנושא באינטרנט ובטלוויזיה ובעיתונים, ודיברתי עם אנשים על זה כ"כ הרבה,
כך שנראה לי מיותר ללעוס עוד את הנושא, וחוצמזה קטונתי, אין לי משהו מיוחד לתרום לדיון....
רציתי בעיקר לכתוב על הפחד, הדאגות, הכאב. כאב על ההרוגים והפצועים, הדאגה לגורל המדינה הזאת,
ומה יהיה עם הקונסטלציה הזאת של החיים ביחד של אזרחים ערבים ויהודים במדינה (מרגיש לי שברירי), ולגבי השקרים שמופצים בעולם כחלק מהתעמולה האנטי-ישראלית, ועל התגברות האנטישמיות והפגיעות ביהודים בעולם, ועל השתלטות האיסלם על אירופה ועל העולם בכלל, והיתרון הדמוגרפי ההולך וגובר שלהם, ועצימת העיניים במערב, והשתלטות "הנרטיב הפלשתיני", ועוד.... זה לא שיש לי משהו לחדש.... הכל כבר ידוע ונאמר....
האמת היא שזו תחושה שתמיד הייתה לי באופן כללי לגבי כתיבה באינטרנט - ולגבי הכתיבה כאן בבלוג - שיש באינטרנט, בבלוגים ובאתרים שונים, כל כך הרבה אנשים שכותבים ומשתפים בדעותיהם, חוויותיהם, סיפוריהם, הרהורי לבם, יצירותיהם - יש אוקיאנוס ענק של מילים ודיבורים של מיליוני אנשים - שאני מרגישה שקשה לי למצוא את מקומי בו - ושזה מיותר להוסיף לאוסף הענק הזה את הקול שלי. מה כבר יש לי להוסיף. התגובה הספונטנית שלי אל מול כל הקולות הרבים הללו היא פשוט להיות בשקט.... כי גם ככה יש יותר מדי רעש בעולם....
אבל, כנראה שבכל זאת יש, עבורי לפחות, משמעות וערך לכתיבה שלי כאן. ועובדה שאני מוצאת את עצמי כותבת כאן הלילה, שופכת החוצה את המילים.
ממשיכה להאזין לאלבומים של קוקטו טווינז שטרם יצא לי להתעמק בהם, ומגלה כמה אני אוהבת אותם. מעניין איך עברו שנים רבות מאז הכרתי את האלבומים האחרים שלהם וחרשתי עליהם, ומשום מה לאלבומים האלו לא הגעתי עד עכשיו. אבל אף פעם לא מאוחר מדי.
בימים אלו מאזינה לאלבום Four-Calendar Cafe, וזה שיר מתוכו ששבה את לבי ואני שומעת שוב ושוב:
יש בו איזו מין תחושה של דהירה, כמו מתוך סערת רגשות. להיאחז בשיר חזק חזק ולדהור עליו אל האופק האדום-סגול, בשעת בין-ערביים, לקראת חשיכה, כשמאחור העיר הולכת ומתרחקת, ומהשדות שלצד הדרך עולים ניחוחות טהורים של חוצות, מרחבים....
החומר שהבאתי מההורים חיכה מספר שבועות בשקיות, ולפני זמן מה התחלתי לעשות בו סדר. חתיכת פרויקט, שייקח לי עוד קצת זמן לסיים אותו. שמרתי כל כך הרבה ניירת מהעבר. כמויות.... כמו כל נייר מהווה פיסת חיים, או קשר לפיסת חיים, שיש לדבוק בה בחוזקה, פן יאבדו אוצרות החיים ויישכחו.
דליתי מהשקיות עוד ועוד, הערימות הולכות ומצטברות סביבי, והעבר
נפרש לפני, על כל אלפי הרסיסים המרכיבים אותו. הניסיון הזה להשליט סדר וצורה על הלבּה הגולשת עוד ועוד מלוע זמנים עברו, להשתלט על ערימות הניירת, המכתבים, הפתקים, הספרים, התמונות, התצלומים, הברכות, גזרי העיתונים, החפצים השונים (שלא נדבר על טיוטות השירים הרבות המפוזרות שריכזתי בשקית אחת על מנת לעבור עליהם במסגרת פרויקט עתידי של איסוף, ריכוז, סידור ועריכת השירים שלי – פרויקט בפני עצמו) - הניסיון הזה עורר בי תחושות אמביוולנטיות.
מצד אחד, לצלול ולהישאב אל הנוסטלגיה המתוקה-מכאיבה, להיתקל בתגליות נשכחות מרגשות, להיזכר בזמנים אחרים רחוקים, באנשים, בחוויות, במקומות, בחלומות, ברגשות....
כמובן שזה לא רק נוסטלגיה מתוקה וגעגוע, אלא גם הרבה עצב על הכאב והסבל והקשיים, ותהיות על איך שאני הייתי, על איך שדברים היו וקרו.... ותהיות על זהות - מי הייתי בכלל? זהות לא ברורה, לא מגובשת.... ומי אני עכשיו....
ומצד שני, תחושות של קצת איבוד שליטה, כאוס ובלבול – אל מול כמויות הניירת הלא נגמרות שאני כמו בקושי מצליחה לסדר ולמצוא להן מקום, כמו ממחישות את התחושה המתמדת שלי של מאבק נואש מתמשך עם כאוס החיים, שאיכשהו ממלא את זמני עד שבקושי נשאר פנאי "ממש לחיות".... אלו תחושות שבשנים האחרונות הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, ומדובר לרוב בדברים קטנים לוגיסטיים, ואני צריכה להמשיך ללמוד לגשת לדברים בצורה עניינית, מעשית ופרופורציונאלית. זו חשיבת היתר שמעכבת ותוקעת אותי, התעסקות היתר בראשי בדברים שלא מצריכים התעסקות כזאת. אני מסבכת דברים פשוטים.
אבל נחזור לאוצרות הארכאולוגיים -
אולי אני שומרת יותר מדי דברים מיותרים – אולי הגיע הזמן להיפטר מחלק ממטעני העבר, תרתי משמע, כך שהאקט של הזריקה של המטענים הפיזיים תסמל גם שחרור ממטענים רגשיים/נפשיים/קוגניטיביים מכבידים....
אבל אבל אבל, יש הרבה דברים שאני לא מסוגלת לזרוק....
שמרתי אפילו מחברת קשר מכיתה א', שההורים שלי התכתבו בה עם המחנכת שלי. נראה שהרבה פעמים לא הכנתי שיעורי בית וכנראה לא הייתי כל כך מסודרת ומאורגנת... המחברת מסתיימת בתשובה של אמא שלי, הנה ציטוט נבחר (נקרא לי "אור" במקום השם האמיתי. וההדגשות הן במקור): "אור היא ילדה מבריקה (עם כל ההסתייגויות הסובייקטיביות...) ולכן אני מסיקה מההתנהגות שלה שהיא פשוט מפוחדת וחסרת ביטחון בכיתה – בעיקר בזמן שצועקים עליה ולא נותנים לה תגובה מעודדת, אלא מבקרת. היא רגישה לכך באופן מיוחד"
אכן כן אמא, את צודקת, רגישות יתר זו אכן אני! שיואו, איך היה לי קשה בבית הספר. וואו, איך שרדתי את זה, גוד דמט.
נתקלתי גם בחוברת עבודה לחופשת הקיץ מגיל 9. בעמוד הראשון יש מקום להכניס כל מיני פרטים אישיים – שם, כתובת, גובה, משקל וכו'. בסעיף "סימנים מיוחדים" כתבתי ככה: "פצעים בכתף, משקפיים, אני שמנה". אויייש, חחחח, מכמיר לב.... ובסעיף "מה אני רוצה להיות כשאגדל" כתבתי: "או בדרנית או עובדת במעבדה". וואללה, עובדת במעבדה? טוב, באמת עשיתי בסוף בגרות בכימיה, אבל כנראה עבר לי הרצון לעבוד במעבדה... ואני סוג של בדרנית בחיי היומיום, מצחיקה את האנשים סביבי, אז סוג של הגשמתי את החלום....
נעשה Fast Forward לסוף שנות התשעים, עבדתי אחרי הצבא במקום עבודה כלשהו שהיה בסך הכל נחמד אך די סבלתי בו חברתית. בעיקר בהתחלה, כשהיו רק הגרציות הותיקות שהתייחסו אלי בהתנשאות. אח"כ באו בנות חדשות חמודות. אז מצאתי את ברכות הפרידה שהן כתבו לי כשסיימתי לעבוד שם כדי להתחיל את הלימודים באוניברסיטה, ומישהי מהבנות החדשות שם כתבה לי: "אני ממש לא יודעת איך להתחיל אבל אני כ"כ אתגעגע אלייך שפשוט אין לי מילים... כמובן שנשמור על קשר ותמיד אני אזכור את רגעי הצחוק שלנו ביחד... אוהבת...". שכחתי לגמרי מהבחורה הזאת! איך אהבתי אותה. ואיך כל הקשרים האלו נמוגים ונגמרים, חבל. אין לי מושג אפילו מה שם המשפחה שלה. היא הייתה מקסימה. אני רוצה לאסוף את כל האנשים שאהבתי בימי חלדי, לקחת את כולם יחד ולחבק אותם חזק חזק חזק חזק! זה כל כך משמח אותי שיש אנשים מקסימים וטובים בעולם. וחבל לי שהקשרים ניתקו. מתארת לעצמי שגם לקשיים החברתיים שלי היה חלק בניתוק ובקירטוע של הקשרים, כי בטח הייתי חסרת ביטחון ולא "זורמת". "כבדה", או משהו כזה. מוטרדת. שלילית.
במשך שנים שמרתי את כל החומר מהקורסים באוניברסיטה - יקר ללבי - הלימודים היו אמורים להיות דרך הלבנים הצהובות שתוביל אותי אל היכלי עיר הברקת במרומים האינטלקטואליים/רוחניים. אהמממ, זה לא ממש קרה. במקום זה מצאתי את עצמי במדבר של הממשי. וזה בסדר, כי זה בסופו של דבר בריא להתמודד עם המציאות. כלומר, היו לי גם המון הנאה ועניין, והצטיינתי בלימודים, וחשבתי שאמשיך לתארים מתקדמים, אבל בדרך היו לי קשיים וגם כבר לא הייתי בטוחה שזה כיוון שמתאים לי, או שאני מתאימה לו. שלא נדבר על המשבר הנפשי שעברתי, שהצריך זמן התאוששות, ושאני עדיין חיה בצל הדהודיו. ועכשיו אני כבר מרגישה שלימודים באוניברסיטה זה דבר רחוק ממני, מה גם שהמוח שלי בינתיים הצ'טקמק. גם התחום שלמדתי לא מהווה תואר מעשי במיוחד בתארים מתקדמים.
בכל אופן, אני גאה בעצמי שזרקתי לאחרונה חלק מהחומר, קורסים שוליים שפחות חשובים לי, אבל את כל השאר שמרתי, בינתיים, מי יודע, אולי יום אחד....
מצאתי עוד המון דברים, שקשורים למשפחה וחברות ועוד, אבל כתבתי מספיק להפעם, מפורטת עד מאוד כהרגלי.... קצת הרהורים על ימים עברו....
כשעברתי על אוסף הקסטות הישן שלי אצל הוריי, נתקלתי במוסיקה שכבר שכחתי, ושמחתי להיזכר בה שוב.
למשל השיר הנפלא הזה:
והשיר הזה, שקורע לי את הלב מרוב יופי נוגה, וצריך לגמוע אותו לאט, בעיניים עצומות, בלילה:
וזה, של ג'ון קייל:
כל כך כל כך יפה.
(עוד שבוע עבודה מטורף עובר על כוחותינו. בשבוע שעבר הבוסית הייתה בחו"ל, השבוע המזכירה השנייה נסעה לחו"ל. הימים הם כמו מרתון מתמשך, ערימות הניירת מצטברות על שולחני מכל כיוון, אבל אני לאט לאט משתלטת. בסך הכל בסדר בעבודה, נחמד, לא מתלוננת. מחכה שנחזור להרכב מלא וקצת יירד ממני העומס הלא שפוי הזה, ואצליח להשלים משימות בזמן קצר יותר.
החום והלחות הגואים מעיקים עלי, מציאות החיים במדינה שלנו מזעזעת, מחרידה ומבלבלת אותי. ובכלל, אני מרגישה זרות כאן. כמו חוסר שייכות. תרבותית, מנטאלית, אסתטית. לא משהו חדש.
אני סוחבת כבר נראה לי יותר משבוע קצת חוסר בשעות שינה שאני לא מצליחה להשלים. יותר קשה לי להירדם לאחרונה. זה עניין של תקופות. אולי העומס בעבודה וריבוי המשימות מהדהדים לי בראש כשאני הולכת לישון. ואולי לא רק העבודה. וגם לפעמים, כמו הערב, אני מוצאת את עצמי פתאום ערה עד מאוחר, מתעסקת בדברים כמו המוסיקה, והבלוג, ולכתוב, ולחפש.... למרות שתכננתי ללכת לישון מוקדם. נו נו נו. מקווה שבקרוב אחזור לשעות שינה ארוכות יותר. לישון זה כיף וטוב. כיפאק היי לשינה. שינה ארוכה ועמוקה. כן כן כן. שינה אחת כזאת ואני בנאדם חדש).
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
