ביומיים האחרונים עובר עלי משהו. משהו כמו סמיטריילר מהגיהינום של הנפש. נקלעתי למשהו שניתן להגדירו בשלל מטאפורות חיוניות: תהום, מערבולת, תקליט שרוט, דרך ללא מוצא. אבל הבעיה היא שה"משהו" הזה הוא ההפך מחיוני. הוא ריק, הוא כלום. כל הקלישאות, כן. וחלק מהמצוקה היא המודעות לכך שאני נעה בין קלישאות: מצד אחד, השגרה הבנאלית היומיומית - שהצלחתי איכשהו להתחיל לשנות את הגישה אליה ואף להינות ממנה ולקחת יותר בקלות את הצדדים האפורים יותר שבה, החוזרים על עצמם, שהתחלתי למצוא את ההנאות והמשמעות פה ושם בכל זאת, שנהייתי יותר אדישה למה שבעבר עורר בי אי נחת אדיר - לפתע השגרה הזאת נהייתה בלתי נסבלת באופן אקוטי וגורף, כל כך בנאלית באופן חונק, באופן שלא מוביל לשום מקום, מין כלום שממחזר את עצמו וחוזר על עצמו. ומצד שני - הקלישאה של הדכאון, של ה"נחשול השחור", של חוסר התפקוד, של חוסר הכוחות, של תחושת הכלום והמצוקה, של התחושה שאין דבר בעולם הזה שיכול לתת מענה. מצאתי את עצמי לא מסוגלת להסביר לאנשים אחרים מה אני מרגישה כי מניסיוני ידעתי שזה מצב נפשי סובייקטיבי, שכולנו באותה סירה, שהשינוי נובע משינוי תפיסה שלי, שהגאולה לא תבוא מאנשים אחרים אלא משינוי פנימי וחיצוני שלי.... והרי אין תשובות חיצוניות של ממש לריקנות, זה משהו שמשתנה עם שינוי דפוסי התנהגות וחשיבה, באופן יזום. אין איזו מהות שם בחוץ שמצדיקה. ההצדקה היא פנימית.... אז בעצם אין מה לעשות! חשתי כלואה. ועדיין, חשה כלואה.
בין שתי הקלישאות הללו יש עוד מצב - מחשבות מתרוצצות במוח בניסיון למצוא תשובה. בין השגרה הבנאלית, לבין הדיכאון הכבד והמרוקן, יש גם עולם פנימי שרוצה, באמת רוצה, ופעמים רבות בסופו של דבר הרצון הזה מגיע בעיקר להתרוצצות מחשבות מתישות - בלי שליטה עליהן - כי המחשבות רוצות כל כך הרבה יותר ממה שיש במצוי. המצוי כל כך לא מספק ובקושי זז ומלא פערים. והרצוי משתולל במחשבות. ובכלל, הגעתי למצב שאני כבר בעצם לא יודעת מה אני רוצה, כי אני לא יודעת מה בעצם יכולים לעשות במציאות הזאת מלבד אדפטציה, ואני נותרת חסרת אונים.
העניין הוא, שבימים טובים בהם הרגשתי משתפרת ואני מרגישה יותר השראה ומוטיבציה ומרץ - משהו בי מתחיל לגאות מבפנים, תקווה, והמחשבות מתחילות להתרוצץ, מחשבות של התרגשות וציפיה ותהיה.... ואז מרוב מחשבות ואפשרויות אני נהיית חסרת נחת, קשה לי להירדם, אני מתוחה, ואז שוב הכל קורס לתוך האכזבה ותחושת הכלום....
וכמובן שאני פונה לאוכל, שהוא פשוט טעים ומספק באופן קונקרטי.... האוכל נהייה הדבר היחיד בעל משמעות מובנת ומוחשית בקיום. משהו שאני לא מוצאת בשום מקום אחר.
וזה שוחק, כל פעם מחדש...
האמת היא שכבר זמן רב לא הגעתי לתחתית כזו....
ואני מתארת לעצמי שהיו גם טריגרים קטנים... כל מיני טרדות מצטברות......
וכמו נדמה שהסביבה לא מסוגלת להכיל את המצב הזה שלי, את הקושי הזה שלי - שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות במצב הזה.... שזה לא לעניין, ואני לבד במערכה... כמו שכל אחד ואחד לבד במערכה שלו, בסופו של דבר... אני לא מיוחדת בקטע הזה....
האמת היא שנראה לי שזה פשוט עניין כימי.
טוב, אז אחרי יום בבית, מחר אלך לעבודה לשלל המשימות המשמימות..... אחנך את עצמי להיכנס לקצב ולתקתק עניינים, וזה יהיה לי נחמד כי אתעמק במילוי המשימות וזה יסיט את תשומת לבי מדברים כמו הכלום והלא ידוע... והאנשים שעובדים איתי יהיו נחמדים ומעודדים ואני אחשוב שבסך הכל לא רע לי, יש לי דברים טובים בחיים.... יש לי על מה להודות....
והשגרה תמשיך...
עד לקריסה הבאה....
אלא אם כן....
אלא אם כן יבוא שינוי תפיסה והתנהגות עמוק, שאמנם לא ימגר את הדכאון ואת חשיבת היתר מחיי לחלוטין, אך ישנה את שגרת חיי כך שתהיה טובה לי יותר....
מה זה אומר?
את זה אני צריכה עוד לגלות...
תודה על ההקשבה,
אור
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
