אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

סיימתי לקרוא את "זרמים באביב" של איוואן טורגנייב. תענוג. נהניתי לקרוא.

איך שהתחלתי לקרוא את הדפים הראשונים של הספר, שמצאתי במקרה באחד המדפים באיזושהי ספרייה, הבנתי שזה ספר בשבילי. ולראייה, לקט ציטוטים נבחרים משני העמודים הראשונים, מושמטים מהקשרם:

"ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים..... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae, שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו - אותו "תיעוב כלפי החיים" - מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם.... התפלות, הכעס, השיממון.... דבר-מה טורדני ומאוס, דוחה ומכביד הקיפו מכל העברים כמו ליל סתיו חשוך... לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.... והוא שקע בהרהורים... לאים, איטיים ורעים... הוא הרהר בהבלוּת, במיותרות ובזיוף הנדוש שבכל האנושי.... אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון.... ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזיקנה, ויחד איתה - אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכל ומכרסם בכול.... ואז- טראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל....."

הקיצר, בינגו! לגמרי ספר בשבילי!  נפלא!

אבל, שלא יטעו אתכם התיאורים המורבידיים הנ"ל, הספר מלא ביופי וחיים. ותיאורים פיוטיים של הטבע, הסביבה, והרגעים. למשל, אהבתי מאוד את השורה הזו:

"ושמש הקיץ, החודרת מבעד לעלווה העצומה של עצי הערמון הצומחים לפני החלונות, ממלאה את החדר כולו בזהב הירקרק של אור הצהריים, מעורב בצללי צהריים, והלב מתערסל בלאוּת מתוקה של עצלות, של שאננות ושל ראשית העלומים!"

והשורה הבאה קצת צבטה לי בלב כי הרגשתי שהיא אולי רלוונטית אלי, שאני אחת מאותם אנשים חלשים ופסיביים:

"אנשים חלשים אינם מסיימים דבר - הם רק מחכים עד שיבוא הסיום"

(שאני אוותר על הזדמנות להיבהל ממשפטים שעלולים להצביע על פגם באישיותי?....  )

והספר גם מלא עד מאוד (ובעצם, בעיקר) בתיאורי אהבה והתאהבות, אם כי לעיתים נדמה היה לי, למיטב הבנתי, שהם ספק ציניים, מתוארים בכוונה בפאתוס מוגזם, כמתוך ביקורת כלשהי (זה כבר דורש להיכנס לעלילה, מה שלא אעשה), כאילו מציירים קריקטורה של רגשנות ההתאהבות הראשונית, ההתלהבות הראשונית שלא תמיד עומדת, או מחזיקה מעמד, במבחן המציאות. מצד שני, זה בכל זאת נכתב במאה ה- 19, אולי הטון הציני נובע מהפרשנות העכשווית שלי.... אבל נראה לי שלא.

זהו בינתיים. עד לספר הבא....

(במקביל אני קוראת את האוטוביוגרפיה של מוריסי, הסולן של הסמיתס. גם נהנית (איך אפשר שלא? הוא היה כזה אאוטסיידר מדוכדך ורגיש וסובל. הנאה צרופה . אבל באמת - מתוך השוׁנוּת, הרגישות, הבדידות והסבל האלו צמחה אמנות יפה ומבריקה, שגם נגעה ונכנסה ללבבות רבים, וזו הגאולה), גם אם אני לא מבינה או מכירה את כל מיליון הרפרנסז שלו. אכתוב על כך בפוסט נפרד)

אני קוראת עכשיו את "עולם חדש מופלא" של האקסלי...

יש שם איזה משפט שתפס את תשומת לבי: "ליקוי פיזי יש בו כדי ליצור מעין עודף רוחני"....

הזדהיתי... מהבחינה הזאת של עודף, יותר מדי מחשבות... תחושה של ליקוי...

הספר נכתב בשנות השלושים על עולם עתידני בו אנשים כבר לא נולדים מרחם אמם, אלא מהונדסים במפעל לפי התניות והתערבות כימית... עוֹבּרים שמיועדים למעמדות נמוכים מהונדסים כך שיהיו ברמה אינטלקטואלית נמוכה.. וכו' וכו'.. כל אחד מהונדס ומקבל התניות התנהגותיות בהתאם לפונקציה החברתית שמיועדת לו... וכולם מחונכים לחשוב שהם שמחים בחלקם... ואין רגש עודף, כי כולם מתוכנתים להרגיש שהצרכים שלהם מסופקים...

והנה אחד מחברי המעמד העליון, מישהו ממעמד ה"אלפא", יצא קצת שונה מהאחרים, אומרים שזה קרה בגלל תקלה קטנה בתהליך ה"ייצור" שלו במפעל... יצא נמוך מהאחרים.... והוא רגיש יותר, ומרגיש שונה מהאחרים, ועם בטחון עצמי נמוך, ובז לשטחיות של האחרים...

אז על הדמות שלו נאמר שבגלל הליקוי הגופני שלו נהייה בו עודף רוחני. עודף זה לא דבר טוב, כפי שחוסר הוא לא דבר טוב... "צריך" שהכל יהיה במידה....

וכדי למנוע רגשות חזקים או ריקנות, כולם לוקחים סוג מסויים של סם שגורם להם לחוות דברים נעימים ועילאיים... וכולם עושים הרבה סקס עם כל מיני אנשים... כמו אורגיה אחת גדולה.... אין קשר זוגי בלעדי, זה נחשב מוקצה ופגום.... החברה מעודדת קיום כמה קשרים מיניים במקביל.... ומחנכת את הפרט להיות צרכן של מוצרים, כדי להמשיך להניע את גלגלי כלכלת החברה הזאת.... דברים מיוצרים כדי שיצרכו אותם, זו אחת הפונקציות המרכזיות של הפרט, בעיקר המעמדות הנמוכים: צריכה.

כמובן שהמסר הוא שכל זה לא אנושי, מלאכותי, מזוייף....

ניסיון להתגבר על חולשות המין האנושי באמצעים פשיסטיים....

מעניין...