אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

היה לנו במסגרת העבודה יום כיף, מין יום גיבוש כזה שיש פעם בשנה, בד"כ יוצאים לאיזשהו סיור מודרך באתר זה או אחר, וגם אוכלים צהריים במסעדה, וכך היה גם הפעם.

בשנה שעברה לא הגעתי ליום הזה, לא הרגשתי טוב, נפשית ובעקבות זאת פיזית - זלילות ובקושי ישנתי - כך שבבוקר הייתי במצב צבירה מצ'וקמק קשות והודעתי שאני לא באה. הבוסית שלי נורא התאכזבה ממני (רבאק, אני מאותגרת, קשה לי! והיא יודעת), במיוחד כי זה היה סיור בעקבות רחל המשוררת ולאה גולדברג וזה נורא מתאים לי (אני אוהבת וכותבת שירים ואני נוטה להיות דכאונית לתפארת, אז מבחינתה זה היה תפור עלי) ובטח היה מעניין אותי. באמת חבל לי שפספסתי, אבל אולי גם הייתי מתעצבנת מהתגובות של האנשים המיינסטרימיים שהמשיכו למחרת גם בעבודה - דיונים של אנשים פשוטים, רגילים, שטחיים ומשעממים על משוררים מדוכאים וכמה הם שמחים שהם לא משוררים מדוכאים אלא אנשים שמחים ויציבים, ואיזה חיים נוראיים ומלאי סבל היו למשוררות המדוכאות האלו, ואיך זה היה מדכא (מדחיקנים! גם אתם תהיו יום אחד מזון לתולעים! זה לא מדכא? הא לכם ונה לכם!  (ובזאת כנראה המחשתי כאן מדוע פופולריות חברתית איננה מן המאפיינים הבולטים שלי, חיחיחי. לגמרי party pooper) ).

אבל השנה התייצבתי (למרות ששוב למרבה הפלא פקד אותי לילה כמעט נטול שינה!) והצלחתי (להפתעתי) להשתלב במיינסטרים (סוג של. אך בו-זמנית להיות חתרנית! פרטים בהמשך). כלומר התחלתי את היום עם גישה של נחירות בוז מיזנתרופיות (ביני לבין עצמי) כלפי דיונֵי היַכנֵע בבוקר במכונית, מה גם שאחת מהנשים היא מישהי שאני קצת לא סובלת. הקול הרועם שלה שמלהג על הבן המוצלח שלה כמעט קרע לי את עור התוף. היא ישבה לידי והיה לה קצת ריח של קקי שעִרפֵּל לי את החושים. או אולי זה היה ממשהו אחר באוטו. היא מאוד דעתנית ואוהבת לדחוף את האף לחיים של אחרים. ולדבר על הבעל המוצלח שלה ועל הבן המוצלח שלה. ושיש לה בן מוצלח, שבין שאר הישגיו בחיים הוא גם מאוד מוצלח. וסיכמתי ביני לבין עצמי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להיות שם, לא חייבת לדבר, וזה פשוט יעבור. אך מצאתי את עצמי בהמשך משוחחת פה ושם, מקשיבה להסברים המעניינים של המדריך, מתמסרת למזג האוויר הנעים שהפתיע לטובה (למרות איומי החזאים על כך שהגשם יימשך  -זהו שלא) ודיברתי עם כמה בנות שבד"כ לא יוצא לנו לשוחח לעומק בעבודה, והיה לנו ממש כיף להכיר קצת יותר, כל אחת סיפרה קצת על עצמה, ומצאנו נקודות זיקה, והתחלתי להרגיש פחות מאוימת מהן ומהעולם ויותר מתעניינת ונהנית לי ברוגע ובנעימות. וגם לא היה אכפת לי ללכת לבדי עם עצמי, או להיות בצד של שיחה ולהשתעמם או לא לקחת חלק, או לשתוק, או להרגיש לפעמים לא שייכת ולפעמים כן שייכת. לא היה אכפת לי מה חושבים עלי ומי נגד מי. פשוט הייתי שם.

אני כל כך עסוקה בלהגן על עצמי מפני אנשים והעולם (זה מתיש) ובלהיות פאראנואידית, עד כדי כך שזו הייתה תגלית מרעישה עבורי שבנות שהרגשתי שתהום פעורה ביני לבינן הן בעצם נחמדות ושאני יכולה למצוא על מה לדבר איתן ולהרגיש יחסית בנוח איתן. אני כל כך לא רגילה לזה.

וכמו כן הייתה לי סיטואציית או.סי.די (אלמנט חתרני!) שטחנה לי את הראש בטורדנוּת מעיקה עד שבערב שלחתי הודעת ווטסאפ ארוכה לפסיכולוגית שלי - על כך שכשהיינו בבית הקפה בבוקר, הלכתי רגע לשטוף ידיים בשירותים, והשארתי את התיק שלי על הכסא ליד הבנות שישבתי איתן לשולחן, ואני לא רגילה להשאיר את התיק שלי ללא השגחתי, ואני לא רגילה להיות בסיטואציות חברתיות כאלו, אז לא ידעתי אם מקובל להפנות תשומת לבן שאני הולכת רגע ושישימו עין על התיק (שגם לא יחליטו פתאום ללכת וישאירו את התיק ללא השגחה), או שזה מיותר ומובן מאליו ויעיד על דאגה מוגזמת, הרי ברור שהן כולן שם, ובסוף לא אמרתי כלום והלכתי וחזרתי ואחרי זה הרגשתי מוזר. וזה חזר על עצמו אח"כ בארוחת הצהריים כשכולנו ישבנו יחד לשולחן והלכתי לשירותים והשארתי את התיק שם בלי להגיד שום דבר לאף אחת. ואולי כשנעדרתי מישהו חיטט לי בתיק או לא יודעת מה. למרות שזה לא הגיוני, ומבינה רציונלית שזו דאגה מוגזמת, אבל לא בטוחה...

ובארוחת הצהריים ישבה לידי מישהי שגיליתי שגם היא נגעלת מזה שאנשים אוכלים עם הסכו"ם האישי המשומש שלהם מצלחת משותפת של אוכל (חטא ה- double dip הסיינפלדי הידוע), במקום לקחת מהאוכל עם כף לצלחת האישית שלהם ולאכול שם. ממש לא בא לי לאכול רוק של אנשים אחרים, בלעעע, כמו שאני אתחשב באנשים אחרים ולא אדחוף להם את הרוק שלי לצלחת. וגם לה, כמוני, יש קטע "סטרילי" (אפילו התפלאתי לגלות שבדברים מסוימים היא מחמירה יותר ממני...). ואני מכירה אותה שנים ואף פעם לא תיארתי לעצמי שיש לה קטע כזה אז זה היה משעשע לדסקס את זה. אני תמיד בעמדה מתגוננת, מתנצלת וחוששת, כך שזה היה משחרר (וחתרני!) לדבר על זה ממקום של ביטחון עצמי והבנה ופתיחות (כמובן הכל במידה ולא קיצוני, לא צריך להגזים גם עם ה"סטריליות", ברמה קיצונית זו הפרעה שפוגעת בתיפקוד, מי כמוני יודעת). אני תמיד מרגישה שאני יוצאת דופן בזה ומתביישת, אבל מסתבר שיש עוד הרבה אנשים כאלו, וחוצמזה שיתביישו האנשים הדוחים שתוקעים מזלג שלהם בתוך אוכל משותף, זה לא מנומס. ובצהריים ישבה מולי ההיא שאני לא כ"כ סובלת, וטיפחה במו ידיה את רמת התיעוב שלי כלפיה בכך שתקעה את המזלג שלה במנות משותפות (אבל בסופו של דבר לאורך היום רמת התיעוב שלי כלפיה הלכה וירדה, היא בסה"כ אדם נחמד, טוב ובעלת ידע נרחב), וכשאני והסטרילית השנייה דיסקסנו את הנושא, ועוד מישהי הצטרפה לדיון וציינה איך שבארץ זה נהייה איכשהו מנהג יחסית מקובל אך בארצות אחרות לא רק שזה לא מקובל אלא שמזדעזעים מזה, ציינתי שהישראלים שעושים זאת הם בהמות, והקפדתי להטעים את המילה בהמות, כדי שזאת שמולי תקלוט. והיא אכן קלטה. כשהגיע הקינוח (בצלחת משותפת כמובן) היא אמרה בנימוס שהנה, היא נותנת לי אם אני רוצה לקחת לעצמי מהקינוח לפני שהיא תיקח. והודיתי על ההתחשבות אבל לא לקחתי כי גם ככה לא התחשק לי על הקינוח הזה.

אגב, בקושי החלפתי מילה עם הבוסית שלי ועם המזכירה השנייה (אנחנו צוות של שלוש במחלקה הספציפית שלנו). הרגשתי מוזר, כאילו אני מרגישה רחוקה מהן, ויותר קרובה לבנות אחרות שאני לא עובדת בצמוד אליהן. ובכלל בזמן האחרון אני מרגישה איזו קרירות משתיהן (כלומר בגישה שלהן כלפַּי), אבל אולי זה רק בראש (הפאראנואידי) שלי (רגע, אולי נמאס להן ממני בגלל הפרנואידיות שלי! המוח שלי נכנס ללוּפּ).

וגם דיברתי קצת עם מישהי שהיא זו שראיינה אותי בראיון הראשוני כשהתקבלתי לעבודה, והיא נראתה מדוכדכת, אמרה לי שהיא לא בנויה לאירועים חברתיים כאלו, ושוב נדהמתי לגלות שבקרב אנשים שאני משייכת ל"מיינסטרים" (המאיים) יש כאלו שגם מרגישים תחושות מסוג זה, כמוני. וסיפרתי לה על איך תמיד הייתי אאוטסיידרית ושאני בכלל אמורה להיות מיזנתרופית, אז לא ברור איך בסוף נהניתי ביום הזה מבחינה חברתית, אולי אני בעצם אוהבת אדם? ואז היא ענתה לי שהאדם אוהב אותי, שהיא אוהבת אותי, וזה היה חמוד.

 באופן כללי, מצבי השתפר בשנה האחרונה, גם אם יש באופן טבעי גם נסיגות. כך שאם בשנה שעברה הרגשתי שאני בכלל לא מסוגלת להתמודד עם אירוע כזה, הרי שהיום אני כן מסוגלת. וזו התקדמות.