אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

נחשול אדיר של מיזנתרופיה מציף אותי בימים אלו, מחניק ומכאיב. אני נורא מתעצבנת מאנשים/האנושות/המציאות, מכל מיני דברים קטנים נקודתיים וגם מדברים גדולים ועקרוניים יותר, חשה מיאוס, חוסר סבלנות, תסכול. אני לא מצליחה לשתוק, אני זורקת אמירות ותגובות ציניות. עדיף לשתוק בפינה שלי, אבל לא מצליחה, וגם נגררת לויכוחים מיותרים ומתסכלים. אוף, אנשים והשטויות שלהם, ההבלים, השטחיות, הטיפשות, הביטחון הרב הזה בדעותיהם ובניתוח המציאות שלהם, בלי בדל של ספק. וזה עוד מתוך קבוצת האנשים הטובים, שיש להם כוונות טובות והם לא מזיקים לסביבתם. אני בכלל לא מדברת על האנשים האלימים, הערסים, הבריונים, ה"כל ממזר מלך", המזהמים את המרחב הציבורי בשלל אופנים והופכים את חיינו לרעים יותר.

תמיד חששתי שבסוף אהיה כמו אבא שלי - מיזנתרופית ממורמרת שמתלוננת כל היום . והנה היום, לאור התלבטותי לאיזו מפלגה להצביע, הצעתי לו שנצביע ל"מפלגת המיזנתרופים" - באם הייתה מפלגה כזו. הוא הסכים. אז הנה, זה רשמי. טוב, יש כמה נקודות דמיון ביני לבין אבא שלי, אבל יש גם נקודות שוני גדולות מאוד מאוד. מאוד. מאוד. אמרתי כבר "מאוד"? ליתר ביטחון אזרוק עוד אחד, לחיזוק השפיץ: מאוד!

בכל אופן, הבוקר דיברתי עם שתי בנות חמודות בעבודה שלי (לא מהמשרד שאני עובדת בו אלא ממחלקה אחרת), שכשהתוודיתי בפניהן שאני חווה גל מזינתרופיה רציני, הן אמרו לי באהדה, חיוך והרגעה בוטחת שגם הן בהחלט מיזנתרופיות וחלקנו רגע מרגש של אחוות מיזנתרופיות. חדווה וסולידריות, אהוי. אז הכל בסדר בעצם. אוהבים אותי. אני לא מרתיעה אנשים. ויכולים להיות לי קשרים חברתיים קלילים שמכילים אותי כפי שאני, ואני בסדר. כלומר, יש אנשים שמבינים את ההרגשה שלי ואף מזדהים עמה. ובדך כלל זה מגיע גם עם איזו חדות, שנינות, ומנת משכל.

הרי ממה נובעת, לפחות אצלי ואצל כמה אנשים אחרים שאני מכירה, המיזנתרופיות הזאת? מתוך רגישות (אולי רגישות יתר, יחסית לבני אדם ממוצעים אחרים), אכפתיות. דווקא כי אכפת כל כך. דווקא כי אני אוהבת כל כך. אבל אולי יש שיאמרו שיש לי blind spot בתחום הזה לגבי עצמי. למשל, שקשה להיות איתי בקשר. שאני ביקורתית ושיפוטית ושבגלל רגישות היתר שלי הרבה דברים מפריעים לי וזה מקשה על הצד השני. אני לוקחת את זה בחשבון.

הנה ההגדרה של מיזנתרופיה מתוך וויקיפדיה:

מיזנתרופיה היא חוסר אהדה, חוסר אמון או שנאה כלפי המין האנושי, או נטייה שלא לבטוח באנשים אחרים. המונח מתייחס גם לאלו אשר היגלו עצמם לבידוד חברתי בשל התחושות שלעיל.

מקורו של המונח במילים היווניות שנאה (μίσος) ואדם (άνθρωπος).

מיזנתרופ או מיזנתרופיסט הוא אדם ששונא או שלא בוטח באנושות כנוהג כללי. בעוד שמיזנתרופיה מבטאת חוסר אהדה לאנושות ככלל, באופן כללי יש למיזנתרופים יחסים נורמליים עם אינדיבידואלים ספציפיים. מיזנתרופיה עשויה לנבוע מרגשות בידוד או ניכור חברתי, או כבוז לאופיה של האנושות.

מיזנתרופיה מפורשת לעתים קרובות באופן מסולף כשנאה חובקת עולם ואינדיבידואלית של בני אדם. בשל כך, המונח מזוהה לעתים תכופות עם מספר גדול של תכונות שליליות. מיזנתרופ קיצוני עלול אמנם לשנוא את הגזע האנושי באופן כללי, אך זה אינו בהכרח מצב של גרורה פסיכופתית. מיזנתרופים יכולים להחזיק בקשרים נורמליים ואינטימיים עם אנשים, אבל לעתים תכופות יהיו אלה מעטים מאוד ובהפסקות. באופן טיפוסי הם בררנים מאוד לגבי האנשים שיתרועעו עמם. זה מצב בו סלידתם היא הנפוצה ביותר, מאחר שהפרספקטיבה שלהם מתגלה כבוז גובר כלפי מגרעותיהם של אנשים וחולשותיהם של אחרים, ובמקרים מסוימים, גם כלפי עצמם.

בשל סלידתם זו רוב המיזנתרופים יקוטלגו לעתים תכופות כמתבודדים. כתוצאה מהפרספקטיבה שלהם, הם באופן כללי לא ימצאו נחמה או תפקוד יעיל בחברה.

גילויים פומביים של מיזנתרופיה שכיחים בסאטירה ובקומדיה, אף על פי שמיזנתרופיה אינטנסיבית היא באופן כללי נדירה. ביטויים מעודנים הם שכיחים הרבה יותר, ובמיוחד אלו המצביעים על פגמים של אחרים.

מספר דתות או אסכולות של דתות, החזיקו בדעה כי האנושות ככלל היא מוטעה מיסודה והיא זקוקה לגאולה, בזמן שכמה פילוסופים וחסידיהם ראו באנושות כחסרי תועלת, זן בעל הרס עצמי.

בדרך כלל המיזנתרופיסטים הם בעלי יכולות שכליות גבוהות עם נטייה לעולם הריאלי כגון: פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה וכימיה, כמו כן המיזנטרופיסטים נושאים עמם השקפות עולם ספציפיות אשר גורמות להם להרגיש שונים מהסביבה האנושית.

לא כל מה שכתוב בהגדרה נכון לגבי עצמי, יש כמה דברים שממש לא