אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

היה לי במהלך היום התקף זלילה יחסית חמור, באמת כמות גדולה מדי, אני קצת בהלם מזה, מעצמי. מקווה בימים הקרובים לאזן את זה. חבל, אבל זה מה יש, קורה לפעמים. הרבה לחץ מחשבתי התרוצץ בראש.

חלק מהלחץ נובע מדאגה לאחותי הקטנה, היא חווה קשיים נפשיים, היא מרגישה קצת אבודה. לא אפרט מפאת התחשבות בפרטיותה – והיא קוראת לפעמים בבלוג שלי – היי לך אחות קטנה! אני חושבת עלייך הרבה ולא רוצה שתסבלי או תחושי מצוקה, מי כמוני מכירה את המצוקות הנפשיות והמחשבות הטורדניות והדיכאון. אני מייחלת לכך שתתקדמי אל עבר מסלול חיובי של יותר עשייה ועצמאות, בקצב שלך, לאט לאט, למען ההתפתחות האישית שלך, ועם הזמן תמצאי את המקום שלך בעולם הזה, את הנישה שלך. יהיה בסדר! ויש בך המון יכולות וכישרונות שאת יכולה לממש במגוון מסגרות אפשריות. אני מכירה את זה שהכל נראה שחור וחסר פיתרון, כאילו אין מוצא. זה הרי בדיוק הדיכאון, הפלונטר הנפשי. אבל יש מוצא, ויש אפשרויות, ודברים לא חייבים להראות כל כך שחורים. אז כן, לא הכל פשוט, אבל ניתן להתמודד, ניתן להשתנות ולהתחזק, ובחיים יכולות להיקרות בדרכנו הזדמנויות שלא תיארנו לעצמנו שיגיעו.

אני צריכה ללמוד לעשות את ההפרדה, לא להיכנס ללחץ בגלל זה. יש גבול לכמה שבן משפחה יכול לעזור, כלומר בן משפחה יכול לעזור אבל עד גבול מסוים מכיוון שהוא מעורב רגשית, ולכן יש צורך גם בטיפול מקצועי. ובשביל להיות שם בשבילה אני צריכה להיות במצב חיובי כמה שאפשר - בלי הלחץ המיותר הזה. 

עוד לחץ לדעתי נבע מהחתונה שהייתי בה הערב. אני לא הולכת בכלל לאירועים, וזה אירוע שדי הייתי מחויבת ללכת אליו – לא חייבת כמובן, אבל זה היה לא נעים להתחמק. ולמען האמת, זו דווקא הייתה הזדמנות נחמדה להתלבש יפה, ולהנות קצת עם קולגות מהעבודה שבד"כ לא יוצא לי להיות איתם בסיטואציות חברתיות. בעבר הייתי בחרדה חברתית ומגוון חרדות אחרות בסיטואציות כאלו, והתחמקתי מכל מיני אירועים, אבל הפעם הלכתי על זה והיה נחמד. יעני זרמתי. וקיבלתי קצת מחמאות על איך שנראיתי, וזה נחמד – עוד חווייה חדשה לי. וזה הרגיש בין מוזר למשעשע, כי כאמור תקעתי כל היום מיליון סנדביצ'ים ושוקולד (בלעעעע) והרגשתי כמו מערבל בטון. והבחורה שנסעתי איתה בטרמפ לחתונה כזאת חמודה, מקסימה, היה כיף לדבר איתה. לפני כן היה לי לחץ כי גם לא ידעתי מה ללבוש וקיוויתי שאצליח להיראות יחסית ייצוגית כראוי למעמד. חבל שאני בכזה לחץ בגלל דברים קטנים. אני כזאת או.סי.די. חשיבת יתר.

עוד סיבה ללחץ זה העבודה. בזמן האחרון אני מרגישה שיש הרבה דברים שאני לא מספיקה לעשות, ושלוקח לי יותר זמן לעשות דברים, וגם יש הרבה ניירת על שולחני שנערמת ואני לא מספיקה לסדר ולתייק. זה נובע מסיבות שונות (למשל, לאחרונה המזכירה השנייה נעדרה שבוע בגלל מחלה, כך שהיה עלי הרבה יותר עומס והיו מטלות שלא הגעתי אליהן והצטברו, ועוד דברים). אז זה יוצר תחושה לא נוחה. והבוסית שלי לוחצת. אשתדל בתקופה הקרובה לצמצם את הפערים ולהשתלט על המטלות. ולהתמקד בעבודה נטו, בלי הסחות הדעת מסביב - ויש במשרד הרבה הסחות דעת.

רוב מה שכתבתי כאן משעמם נורא. אני סתם מתעכבת על דברים טריוויאליים לא ממש מעניינים, בטח לא מצדיקים כתיבת קטע הגות, ושאין מה להתעכב עליהם. אני מפרטת עד הפרטים הקטנטנים.

יש לי גם נטייה עזה לראות את הפגמים במציאות. לכן גם למשל לקנות בגדים עבורי זה תהליך מייגע (או לקנות דברים בכלל). אני רואה הרבה פעמים בפריטים שאני מודדת כל מיני פגמים קטנים, ומחפשת פריטים זהים שהם נטולי אותם פגמים. הרבה פעמים מדובר בדברים קטנים שאנשים לרוב אינם רואים או שזה לא מפריע להם. איזה חוט יוצא פה או שם, חוסר שלמות זה או אחר. ואני מתלבטת המון וקשה לי להחליט. והרבה פעמים אחרי שאני קונה אני נאלצת לחזור לחנות עם חלק מהפריטים במטרה להחליף אותם כי אני מתחרטת.

בן הזוג שלי צוחק איתי על כך, אומר שעם הפרפקציוניזם שלי, הייתי צריכה לעבוד בבקרת איכות.... 

נו טוב, מצד אחד זה מעכב אותי בכל מיני תחומים, אך מצד שני יש בזה גם יתרון כמו למשל בעבודה – אני ידועה כבעלת "עיני נץ" שעושה הגהה יסודית לטקסטים, והרבה פעמים מצליחה למצוא טעויות שאחרים לא שמו לב אליהם. ואני עושה דברים בצורה מדויקת. אז יש לי מה לתרום מיכולותיי.....

אבל עם השנים המצב משתפר, ואני מסוגלת יותר לזרום ו"לעגל פינות".

השעה עכשיו אחרי ארבע לפנות בוקר. נראה לי שכדאי שאלך לישון.

לילה טוב. ואם מישהו במקרה קורא כאן, אז תודה על ההקשבה.