אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

בלילה הלבן שעבר עלי, בו לא הצלחתי להירדם מחמת בחילה (הגזמתי וחציתי גבולות, איבדתי שליטה) ומצב נפשי-מחשבתי-פיזי מדורדר ואבוד, ניסיתי לכתוב בבלוג שלוש פעמים על מצבי - פעמיים גנזתי, ובפעם השלישית הלפטופ מחק ביוזמתו - פשוט פתאום נכבה באמצע הכתיבה. נגמרה לו הבטריה. זה היה מאוד מפתיע. והיה לי פרצוף כזה: . בשילוב עם הפרצוף הסובל הזה: . בסביבות ארבע או חמש לפנות בוקר, לא מבינה מה אני בדיוק עושה שם בסלון ומה נסגר איתי, עם שיער מבולגן ופרצוף חיוור. סקסי!

בסוף שמתי בבלוג רק את השיר היפהפה של אתי אנקרי. בלי כל הקשקושים האובססיביים-כפייתיים הפתטיים שלי מסביב. בלי המילים המתאמצות-יתר-על-המידה שלי. כמה מעיקה אנוכי.

במקור רציתי להגיד לצד השיר, שאילו הייתה לי ילדה (בעולם אחר, ביקום מקביל), הייתי קוראת לה שיר. כי אני כל כך אוהבת שירים יפים (גם במובן poem וגם במובן song), כמו השיר הזה של אתי אנקרי, היפה עד דמעות.

אבל, למה לקשקש על ילדים. נושא שנטחן עד דק. כן ילדים, לא ילדים. ווט-פאקינג-אבר! אינעל העולם ואחותו הצולעת בּרברס! מחשבתי עסקה בנושא הילדים כי בחג כשהיינו אצל הוריי, אמא שלי דיברה איתי שוב על הנושא של הבאת ילדים לעולם, ואבא שלי הצטרף לחינגה, ושוב הייתי צריכה להצטדק ולהתגונן למה אין לי ילדים. (גם אחותי הגדולה הייתה במפגש המשפחתי הזה, עם שני הילדים ובעלה. עצוב שהתבאסתי כששמעתי שהיא באה - ידעתי על בואה רק יום לפני כן - ושהרגשתי הקלה כשהיא הלכה... ואגב, אמא שלי דיברה איתי על נושא הילדים לאחר שאחותי כבר הלכה. בטח אם גם היא הייתה בסביבה, הייתי צריכה להתגונן ולהצטדק ביתר שאת...).

פעם, ממש מזמן, היה לי חלום שתהיה לי ילדה, שאעניק לה, שאוֹהַב, שאגדֵל באווירה בריאה כמה שאפשר, עם מסרים בריאים וחיוביים, ואוצרות תרבות, וכו'. בסדר. פנטזיות לחוד, והמציאות לחוד. וזו פנטזיה שהייתה פעם, בעידן אחר. מסיבות שונות, כרגע זה לא נראה רלוונטי.

ובכלל, אני צריכה להיגמל מפנטזיות. הגיע הזמן. זה לא בריא, בטח לא בשילוב הקטלני עם הנטייה שלי לתחושה של ריקנות עזה, מְאַיינת. כשהריקנות משתלטת, אני נעלמת, נופלת לתוך בּולען, אל הואקום שבבטן האדמה השואבת אותי לתוכה בלי סוף, בעוצמה היולית, מתישה. אני צריכה להמשיך ולהילחם בנטייה הממוטטת הזאת, לטפל בה. לטפל בעצמי. חבל, חבל שאסבול כל כך, כשאפשר אחרת. וידעתי תקופה אחרת לאחרונה. לא נטולת "מעידות" של כמה ימים פה ושם - והרי ניתן להכיל "מעידות" כאלו - אבל נטולת קריסות ממושכות.

אז אני מקווה שהיום אלך לישון יחסית מוקדם, אשלים קצת שעות שינה,

ומחר, כמאמר סקרלט, מחר הוא יום חדש.

והנה שוב השיר האהוב של אתי אנקרי: