אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אז הנה נגמר לו עוד שבוע. הנה הגיע החמישי הזה, הקצה. הסוף של מחזור המאמץ השבועי. כל כך הייתי זקוקה לסופו של השבוע הזה.... אני מרגישה עייפה וקצת מחוקה..... זקוקה להשלמת שעות שינה ומילוי מצברים. הדינמיקה של השבוע שעבר עלי הייתה בערך ככה: התחלתי את השבוע עם יחסית אנרגיה והשראה, הרבצתי הליכות מהירות אחרי העבודה, התאפרתי בבוקר לעבודה, הבאתי לי לעבודה ירקות ופירות וסנדביצ'ים, ובגדול הרגשתי יחסית נחושה ונמרצת. בסביבות יום רביעי כבר התחילו להיות חסרות לי קצת שעות שינה (התקשיתי להירדם בלילה כשחזרו שיגורי הטילים, כשהבלגן חזר. אוףףףף. דווקא אחרי כמה ימים שסוף סוף הלכתי לישון בשעות נורמליות וזה עשה לי ממש טוב), אז אחרי העבודה פרגנתי לי אחר צהריים וערב ללא הליכה בחוץ, ועשיתי קצת סידורים בחוץ ובבית עם פה ושם. ואמש קצת התעכבתי בהליכה לישון וסחבתי את העייפות, והבוקר קמתי בתחושה לא משהו, הרגשתי מצ'וקמקת (ובכל זאת השכמתי קום ויצאתי לקנות ירקות ופירות אצל הירקן), והכרחתי עצמי ללכת לעבודה, והגעתי קצת באיחור, והעברתי את היום בסמרטוטיות יחסית, ולקראת סוף היום בעבודה, כשכולם הלכו ונשארתי לבד, פתאום נתקפתי חשק לשוקולד והרבצתי קצת משהו קטן שהיה בעבודה, ואז בדרך הביתה הרבצתי איזו גלידה (קסטה) שקניתי בקיוסק וזה היה נורא נורא טעים, במיוחד אחרי שלא אכלתי כזה דבר כבר מלאאאא זמן, ואז אמרתי לעצמי אם כבר אז כבר ועברתי בגלידריה מיוחדת והרבצתי מנה ענקית של כל מיני טעמים מיוחדים וזה היה נוראאא טעים ומספק ברמות אינטר-גלקטיות, ואז התחשק לי פתאום מלוח אחרי כל המתוק הזה, יעני צ'יפס, ועברתי במכולת ליד הבית וקניתי חבילה של תפוצ'יפס כזה 200 גרם (מה, לא שווה לקנות 50 גר' שעולה 5 ש"ח כשאפשר לקנות 200 גרם ב- 12 ש"ח.... חשבון פשוט  ), ואני ושקית הצ'יפס העסיסית הלכנו יחד הביתה ונורא התרגשנו לקראת הבילוי המשותף האינטימי שלנו, רק אני והיא ואולפן החדשות המיוחד בטלוויזיה עם 60,000 הפרשנים ו- 700,000 הגברים הערבים בצילומים מעזה (לא משנה מה מצלמים שם ואיפה, תמיד יש 700,000 גברים ערבים מתגודדים בַּפרֵיים), אין ספק שזו תפאורה רומנטית במיוחד לתינוי אהבים חושני, והמשכתי לאכול את החבילה עד הסוף כי צריך לגמור, למרות שבעצם מלכתחילה כבר ירד לי החשק לאכול את זה בכלל כי הייתי כבר מלאה, אבל הלכתי על זה בכל זאת מתוך אינרציה, אם כבר קניתי, ולא רוצה לשמור את זה לפעם אחרת, רוצה להיפטר מזה (ושהיא לא תעלב שפתאום אני לא רוצה אותה. מחויבות זו מחויבות, ואני לא משחקת משחקים), ואז אמרתי לעצמי, רגע, אישה, ווט דה פאק את עושה? את לא אמורה בכלל להיות בקטע של לאכול מתון? ולהיות עם אורך רוח וסבלנות (שזה בעצם אותו דבר), ולשאוב הנאה וסיפוק מבילויים שאינם אכילה? ורזית מיליון 'תלפים קילו והרבצת הליכות ואת עם אורח חיים חדש ובגדים חדשים וקנית מלא ירקות, ועוד שבוע את צריכה להיכנס יפה יפה לחצאית הקצרה המאאאגניבה בשביל היומולדת של אחותך הקטנה, אז מה קשור עכשיו התקף זלילה בכלל? מאיפה שלפת את זה עכשיו? לא חבל?.....

אבל אז עניתי לעצמי שככה זה, מדי פעם עוד יחזרו לי החשקים האלו, זה לא משהו שנעלם לגמרי, זו נטייה היסטורית לאכילה כפייתית שבמסגרתה מה שאכלתי היום זה כלום לעומת מה שהייתי זוללת פעם, וזה משהו שאני יכולה להכיל כאירוע חד-פעמי מדי פעם, ופשוט להמשיך הלאה כרגיל וזה מסתדר. לפעמים מתחשק, וזה בסדר. חבל להתייסר בחרטות. הנה למשל שיר שכתבתי לפני מספר חודשים אחרי שהתייסרתי בחרטות, כבר לא זוכרת על מה ואם זה קשור בכלל באוכל:

שיתוק

חרטות מרירות מרעילות דמי

בכוויות שחורות מצלקות לבי

המפויח, המנוצח,

על ידי, על ידי

נשאבים החיים מבאר בטני - 

מתרוקנים הכוחות - 

קריסתי אל עצמי

היא שִׁדרַת תנועתי,

תנועתי

אז הפעם בלי חרטות, ערב אחד של התחרעות על שטויות לא יהרוס הישג של חודשים ארוכים של הטמעה אקטיבית של אורח חיים חדש, של השקעה והתמדה ומאמץ. חשוב לקבל גם את החלק הזה בי, לתת לו מקום, להכיל אותו, לתת לו מדי פעם את הסיפוק, ואז לקחת חזרה את המושכות ולהמשיך בדרך המתונה הטובה והבריאה לי.

ברדיו עכשיו ב- 88 יש שירים ישראליים חביבים ישנים משנות השמונים וכאלה, למשל עכשיו: "עוגן הרם!" איזה שיר חמוד..... 

והנה שיר ישראלי שאני אוהבת,

ובאמת אני מייחלת כבר לסוף העונה, לשינויי מזג האוויר:

שבת שלום, שבת שקטה,

גם בחוץ וגם בפנים,

אור