אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

אולי בכל זאת לפעמים יכולים לקרות בחיים דברים כל כך מיוחדים ויפים,

אך כל כך נדירים וחמקמקים,

עד כדי כך שהתרחשותם היא בעיניי חווייה שוות ערך ל, נגיד, להיתקל פתאום בחד-קרן באמצע היער.

והחד-קרן מפעים ביופיו, מבהיק בלובנו הטהור, הזוהר על רקע אפלת היער,

רעמתו נראית רכה ונעימה כל כך - מזמינה כל כך לשלוח יד ולגעת, ללטף - 

אך מתוך חשש שמא אבהיל ואבריח אותו - אני משתדלת כמה שפחות לזוז, כמה שפחות לנשום,

ואני יודעת שהגיח לשדה ראייתי רק לרגע קצר, לזמן שאול,

והנה כבר ייעלם ויחזור למחוזות האגדה, החלום.

וגם אם אני בעצם משליכה על היצור האגדתי הזה מתוך עולמי הפנימי -

את כיסופיי,

את מאוויי,

את חסכיי,

את הבלתי אפשרי,

גם אם דמותו המבליחה היא הולוגרמה המוקרנת מתוך הרומנטיקה הבלתי מסתגלת של ראשי – 

זה עדיין מפגש בעל משמעות אמיתית עבורי,

שיכול להשאיר בחיקי משהו מן הקסם, לשאת עמי בלבי,

ואולי כוח,

יכולת לראות גם את החד-קרן שהולך תמיד איתי.

(נ.ב - נראה לי שדימוי החד-קרן הוא קצת קיטשי, אבל הוא פשוט התאים לי כאן.... וכן, הלכתי הפעם על פאתוס הארד-קור )