אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

סיימתי לקרוא את "זרמים באביב" של איוואן טורגנייב. תענוג. נהניתי לקרוא.

איך שהתחלתי לקרוא את הדפים הראשונים של הספר, שמצאתי במקרה באחד המדפים באיזושהי ספרייה, הבנתי שזה ספר בשבילי. ולראייה, לקט ציטוטים נבחרים משני העמודים הראשונים, מושמטים מהקשרם:

"ערב שלם בילה בחברת גברות נעימות וגברים משכילים..... ולמרות כל זה, אותו taedium vitae, שכבר בני רומא העתיקה דיברו עליו - אותו "תיעוב כלפי החיים" - מעולם לא השתלט עליו בעוצמה כה ניצחת; לא חנק אותו כך מעולם.... התפלות, הכעס, השיממון.... דבר-מה טורדני ומאוס, דוחה ומכביד הקיפו מכל העברים כמו ליל סתיו חשוך... לא היה טעם לסמוך על השינה: הוא ידע שלא יירדם.... והוא שקע בהרהורים... לאים, איטיים ורעים... הוא הרהר בהבלוּת, במיותרות ובזיוף הנדוש שבכל האנושי.... אותה הרקה ריקנית מכלי אל כלי, אותה טחינת קמח טחון.... ואז פתאום, כרעם ביום בהיר, תנחת עליך הזיקנה, ויחד איתה - אותו פחד מוות מתגבר והולך, המאכל ומכרסם בכול.... ואז- טראח, לתוך התהום! ועוד טוב אם כך ייראה משחקם של החיים! כי הרי סביר מאוד שלפני בוא הסוף יתפשטו המחלות והסבל בגוף כולו כחלודה על פני ברזל....."

הקיצר, בינגו! לגמרי ספר בשבילי!  נפלא!

אבל, שלא יטעו אתכם התיאורים המורבידיים הנ"ל, הספר מלא ביופי וחיים. ותיאורים פיוטיים של הטבע, הסביבה, והרגעים. למשל, אהבתי מאוד את השורה הזו:

"ושמש הקיץ, החודרת מבעד לעלווה העצומה של עצי הערמון הצומחים לפני החלונות, ממלאה את החדר כולו בזהב הירקרק של אור הצהריים, מעורב בצללי צהריים, והלב מתערסל בלאוּת מתוקה של עצלות, של שאננות ושל ראשית העלומים!"

והשורה הבאה קצת צבטה לי בלב כי הרגשתי שהיא אולי רלוונטית אלי, שאני אחת מאותם אנשים חלשים ופסיביים:

"אנשים חלשים אינם מסיימים דבר - הם רק מחכים עד שיבוא הסיום"

(שאני אוותר על הזדמנות להיבהל ממשפטים שעלולים להצביע על פגם באישיותי?....  )

והספר גם מלא עד מאוד (ובעצם, בעיקר) בתיאורי אהבה והתאהבות, אם כי לעיתים נדמה היה לי, למיטב הבנתי, שהם ספק ציניים, מתוארים בכוונה בפאתוס מוגזם, כמתוך ביקורת כלשהי (זה כבר דורש להיכנס לעלילה, מה שלא אעשה), כאילו מציירים קריקטורה של רגשנות ההתאהבות הראשונית, ההתלהבות הראשונית שלא תמיד עומדת, או מחזיקה מעמד, במבחן המציאות. מצד שני, זה בכל זאת נכתב במאה ה- 19, אולי הטון הציני נובע מהפרשנות העכשווית שלי.... אבל נראה לי שלא.

זהו בינתיים. עד לספר הבא....

(במקביל אני קוראת את האוטוביוגרפיה של מוריסי, הסולן של הסמיתס. גם נהנית (איך אפשר שלא? הוא היה כזה אאוטסיידר מדוכדך ורגיש וסובל. הנאה צרופה . אבל באמת - מתוך השוׁנוּת, הרגישות, הבדידות והסבל האלו צמחה אמנות יפה ומבריקה, שגם נגעה ונכנסה ללבבות רבים, וזו הגאולה), גם אם אני לא מבינה או מכירה את כל מיליון הרפרנסז שלו. אכתוב על כך בפוסט נפרד)