ביומיים האחרונים נשארתי בבית, לא הלכתי לעבודה. הסתגרתי בבית עד יעבור זעם. שילוב של קריסה נפשית קלה עד בינונית, והרגשה פיזית לא טובה. כמו חולשה, כמו תשישות, כמו עייפות אין קץ.
זה מפחיד לחזור למחוזות הנפש האלו שלא הייתי בהם כבר כמה חודשים טובים. פתאום למעוד וליפול לתוך הבור השחור והמחניק, להרגיש את הריקנות המשתקת, את חוסר הכוחות, ההתבוססות. וכמובן, הפנייה המיותרת אך הבלתי נשלטת לאכילה, והרגשת האיכסה, והאינרציה, שכל כך בקלות משתלטת, כאילו לא השתניתי - והשינוי היה מאיר כל כך, נעים כל כך, מחזק כל כך, איך יכול להיות שכל כך בקלות אני מתקפלת בחזרה לתוך עצמי. החולשה הנפשית שלי.... זה חלק ממני, זה המאבק...
בימים האלו, נורא לא היה לי חשק ללכת לעבודה. לא הייתי מסוגלת. הרגשתי מיאוס וחוסר סבלנות. מיאוס מאנשים, חוסר סבלנות לאנשים, עצבים מכל הקלישאות והשטויות של אנשים. אולי התקף מיזנתרופיה קל עד בינוני...
עוד משהו שהרגשתי בימים אלו - שההשראה אזלה מתוכי. שלאט לאט קצת התחלתי לדעוך. כאילו הצבעים אזלו, מהחפצים, מהאוויר, מהמרחב, מהמשמעויות, מתוכי - הכל נותר אפרורי ונטול. אין משהו שיעורר אותי, שידרבן אותי, ייתן לי סיבה ותכלית וכוח.
אבל, חשוב שלא אלקה את עצמי כהרגלי. זה בסדר שיש לי חולשות נפשיות. זה חלק ממני, אבל זה לא כולי. וזה הרי הגיוני שעוד אסבול מימים פחות טובים כאלו. קורה. וקורה שנמאס מהעבודה. זה הכל מאוד אנושי, ומאוד מובן בהתחשב בהיסטוריה הנפשית שלי. וזה לא אומר שאני לא יכולה להמשיך באותו נתיב של שינוי שהלכתי בו. אני מקווה שאוכל לכבות את המחשבות השליליות, או לפחות להנמיך את הווליום שלהן, ושאתמקד בחיובי, כמה שאפשר.... ולמצוא שוב את ההשראה....
אז מחר חוזרת לעבודה, לניירת ולאימיילים... משעמם, אבל כשאכנס לזה בטח ארגיש שבסך הכל טוב לחזור לשגרה, לעבודה שממלאת את הזמן ומסיחה את הדעת, מכניסה סדר בסדר היום.... ולאנשים שהם אנשים טובים שאכפת להם ממני, וכנראה זו אני שהגזמתי בפרשנות ובתגובה שלי לסיטואציה עם אותה מישהי שעצבנה אותי בעבודה....
לילה טוב,
אור
כינוי:
אור לנדו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
