אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

טוב זה הבלוג שלי ומותר לי לכתוב כאן מה שבא לי נכון?

אז אני עצבנית נורא מכל מיני דברים, ואני גם דואגת וחוששת ואני גם בדיכאון בלעעעע.

דיכאון בלעעעע זה שלב אחד מעל דיכאון מעעעע, ושני שלבים מעל מלנכוליה חיננית (בנוסח - הרהורים נוגים אל מול פיורד בלונדיני, או משהו כזה).

אז השארתי הרחק מאחורי את המלנכוליה הנוגה, ואני היום במצברוח של להתלונן על הפאקינג עולם מזדווג-עם-יחמורים הזה.

היום ספציפית גם עצבנה אותי תחת מישהי בעבודה עד כדי כך שבא לי לשבור בלוק איטונג במכת קראטה תוך כדי קריאת "הא-יה!!!" בהגייה יפנית החלטית. מה היא רוצה מחיי?????? גרררררר!!!!! שתדבר איתי במקום לתקוע פרצופים. אנחנו אנשים מבוגרים שיכולים לתקשר! אבל היא לא רוצה לדבר. היא עושה פרצופים. לא מבינה מה קרה כאן היום איתה, בחיי. אוףףףףףף!!!

אני עדיין בחלון הזדמנויות של להאשים את המחזור בעצבים ובדיכאון של הימים האחרונים, אבל אם הוא יבוא ויחלוף ועדיין אשאר עם אותם עצבים, אז הלך התירוץ. אינעל העולם ואשתו הצולעת/פוזלת/משוחחת עם יתושים.

ובעיקר כל המצב הזה במדינה הזאת, ומה קורה פה בכלל, ואנחנו נחלשים, והעולם, וזה, והמוסלמים, ואנטישמיות, ושקרים, והאויבים הכי גדולים שלנו באים מתוכנו, וגם ככה המדינה הזאת במצב קקי, גם בלי קשר למצב הביטחוני, וזה. אני מאוד מובנת נכון? מאוד קוהרנטית ומנומקת. משאירה את הכתיבה הנהירה לאחרים. אני בסופת הוריקן מוחית אז אני לא יכולה. וגם ככה אני לא טובה בדיונים פוליטיים. צריכה לקרוא קודם את האנציקלופדיה העברית מההתחלה עד הסוף ומהסוף להתחלה כדי שארגיש שיש לי בסיס עובדתי מוצק. וחוצמזה תמיד יש לי ספקות.

בקיצור, המצב נורא מעצבן ומתסכל ומדאיג. וכנראה שהדבר הכי נכון שאני יכולה כרגע לעשות הוא להרפות ולהדחיק ולהתעסק בעניינים הקטנים של היומיום.

שיואו, אני לא מבינה איך הגעתי למצב הזה.

ואכלתי 90 קילו שוקולד נראה לי.

המממ, חבל שאשמין עכשיו הכל בחזרה.

בחודשים האחרונים בכלל לא היה בא לי שוקולד. כמעט ולא אכלתי שוקולד בכלל. הייתי במוֹד אחר לגמרי.

ירדתי בחמשת החודשים האחרונים כ- 12 קילו. ירדתי כמה מידות בבגדים, כבר כל הבגדים שלי נהיו גדולים עלי, והתחלתי לקנות בגדים חדשים, במידות שאף פעם לא חשבתי שאגיע אליהן. בשבוע שעבר אפילו קניתי למרבה תדהמתי חצאית די קצרה צמודה, וזה לא נראה מגוחך אפילו בעיני! נראה לא רע. 

אבל אם עכשיו אתחיל לטחון מרוב עצבים, אפשר להגיד ביי ביי לחצאית.

אוףףףף.

וגם, אני לא צריכה להיות תלויה באנשים כדי למלא את הריק שבתוכי.

אני צריכה למלא אותו בעצמי. אני צריכה לעבוד על זה. חזק. להתחזק.

הריק שבתוכי, הואקום הזה, זה עדיין שם. ומפלצת הריק עכשיו מרימה קצת ראש, ואני צריכה להילחם בה. לתת לה מכות בראש עם לום ברזל. הא לך מפלצת מיפגרת, קבלי טובלרון בראש! אה, סליחה, לום ברזל בראש! לכי חפשי מי ינענע אותך!

אני מרגישה מעוכה

הנה, ככה הרגשתי היום: