אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

מה לי פתע לילה לבן

מה לי פתע אי נחת כזו, שכבר זמן רב לא תקפה אותי,

ומין לאות, חוסר כוחות, חוסר חשק,

אחרי תקופה ארוכה יחסית יציבה וחזקה יותר,

אבל - 

זה בסדר שמדי פעם זה בא,

זה לא אומר התדרדרות בחזרה,

זה אומר רק פאוזה שלאחריה ממשיכה

בנתיב החיובי הנכון לי, של התחזקות וחיים,

חיים,

זה אומר רק קצת מנוחה,

מותר ערב אחד אחרי העבודה קצת לרבוץ מבלי לעשות הרבה....

ולטחון קצת....

והנה כבר אחרי אחת בלילה....

צריכה לקום בשש בבוקר לעבודה,

עוד פחות מחמש שעות,

מחר ודאי אהיה עייפה, וזה ישליך על התנהלות היום,

יעבור היום,

יעבור ויבוא הסופ"ש,

מקווה שלא אכנס לדכדוך,

מקווה שהחיוביות היחסית תמשיך, והאיזון היחסי,

כי פירות התקופה הטובה טעימים כל כך, אני לא רגילה לזה,

לא האמנתי שיוכל להיות לי כך,

והנה, זה אפשרי....

אז מקווה שאמשיך לשמור על זה.... על עצמי....

בתקופה האחרונה רציתי לכתוב כאן,

אך גם היו ימים עמוסים וארוכים ולא היה לי את הפנאי לכתוב בראש שקט (ולי לוקח זמן וחשיבה לכתוב כאן - זה לא מתנסח לי בקלות... ובלילה כשהתפניתי הייתי כבר עייפה מדי),

וגם בגלל "המצב" הרגשתי שזה לא מתאים להמשיך ב"קשקשת" שלי,

ורציתי לכתוב על "המצב", אבל יש כבר כל כך הרבה מלל על הנושא באינטרנט ובטלוויזיה ובעיתונים, ודיברתי עם אנשים על זה כ"כ הרבה,

כך שנראה לי מיותר ללעוס עוד את הנושא, וחוצמזה קטונתי, אין לי משהו מיוחד לתרום לדיון....

רציתי בעיקר לכתוב על הפחד, הדאגות, הכאב. כאב על ההרוגים והפצועים, הדאגה לגורל המדינה הזאת,

האמת היא שזו תחושה שתמיד הייתה לי באופן כללי לגבי כתיבה באינטרנט - ולגבי הכתיבה כאן בבלוג - שיש באינטרנט, בבלוגים ובאתרים שונים, כל כך הרבה אנשים שכותבים ומשתפים בדעותיהם, חוויותיהם, סיפוריהם, הרהורי לבם, יצירותיהם - יש אוקיאנוס ענק של מילים ודיבורים של מיליוני אנשים - שאני מרגישה שקשה לי למצוא את מקומי בו - ושזה מיותר להוסיף לאוסף הענק הזה את הקול שלי. מה כבר יש לי להוסיף. התגובה הספונטנית שלי אל מול כל הקולות הרבים הללו היא פשוט להיות בשקט.... כי גם ככה יש יותר מדי רעש בעולם....

אבל, כנראה שבכל זאת יש, עבורי לפחות, משמעות וערך לכתיבה שלי כאן. ועובדה שאני מוצאת את עצמי כותבת כאן הלילה, שופכת החוצה את המילים.

 מייחלת לימים שקטים,

אור