אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

ממשיכה להאזין לאלבומים של קוקטו טווינז שטרם יצא לי להתעמק בהם, ומגלה כמה אני אוהבת אותם. מעניין איך עברו שנים רבות מאז הכרתי את האלבומים האחרים שלהם וחרשתי עליהם, ומשום מה לאלבומים האלו לא הגעתי עד עכשיו. אבל אף פעם לא מאוחר מדי.

בימים אלו מאזינה לאלבום Four-Calendar Cafe, וזה שיר מתוכו ששבה את לבי ואני שומעת שוב ושוב:

יש בו איזו מין תחושה של דהירה, כמו מתוך סערת רגשות. להיאחז בשיר חזק חזק ולדהור עליו אל האופק האדום-סגול, בשעת בין-ערביים, לקראת חשיכה, כשמאחור העיר הולכת ומתרחקת, ומהשדות שלצד הדרך עולים ניחוחות טהורים של חוצות, מרחבים....

ומצדי, שיירד גשם חזק,

ולדידי, שאתרחק מהעיר עד שאורותיה ינצנצו במרחק,

כמגדלור אל הים השחור -

העיקר למצוא מסתור - 

בחיק שיר שיופיו מנחם

את הלב המתאווה.