אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

כשעברתי על אוסף הקסטות הישן שלי אצל הוריי, נתקלתי במוסיקה שכבר שכחתי, ושמחתי להיזכר בה שוב.

למשל השיר הנפלא הזה:

והשיר הזה, שקורע לי את הלב מרוב יופי נוגה, וצריך לגמוע אותו לאט, בעיניים עצומות, בלילה:

וזה, של ג'ון קייל:

כל כך כל כך יפה.

(עוד שבוע עבודה מטורף עובר על כוחותינו. בשבוע שעבר הבוסית הייתה בחו"ל, השבוע המזכירה השנייה נסעה לחו"ל. הימים הם כמו מרתון מתמשך, ערימות הניירת מצטברות על שולחני מכל כיוון, אבל אני לאט לאט משתלטת. בסך הכל בסדר בעבודה, נחמד, לא מתלוננת. מחכה שנחזור להרכב מלא וקצת יירד ממני העומס הלא שפוי הזה, ואצליח להשלים משימות בזמן קצר יותר.

החום והלחות הגואים מעיקים עלי, מציאות החיים במדינה שלנו מזעזעת, מחרידה ומבלבלת אותי. ובכלל, אני מרגישה זרות כאן. כמו חוסר שייכות. תרבותית, מנטאלית, אסתטית. לא משהו חדש.

אני סוחבת כבר נראה לי יותר משבוע קצת חוסר בשעות שינה שאני לא מצליחה להשלים. יותר קשה לי להירדם לאחרונה. זה עניין של תקופות. אולי העומס בעבודה וריבוי המשימות מהדהדים לי בראש כשאני הולכת לישון. ואולי לא רק העבודה. וגם לפעמים, כמו הערב, אני מוצאת את עצמי פתאום ערה עד מאוחר, מתעסקת בדברים כמו המוסיקה, והבלוג, ולכתוב, ולחפש.... למרות שתכננתי ללכת לישון מוקדם. נו נו נו. מקווה שבקרוב אחזור לשעות שינה ארוכות יותר. לישון זה כיף וטוב. כיפאק היי לשינה. שינה ארוכה ועמוקה. כן כן כן. שינה אחת כזאת ואני בנאדם חדש).