אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

(אפילו שלשיר אין תחת, אבל נגיד שאם היה, הייתי נדלקת עליו קשות)

ובכלל כל האלבום הזה עושה לי את זה (Head over Heels), לא הכרתי אותו קודם, שנים רבות הכרתי אלבומים אחרים שלהם, ידועים יותר, ויש כמה שלא חקרתי בכלל, אז הגיע הזמן להשלים פערים.

זה אלבום הרבה פחות מלודי וקומוניקטיבי מהאלבומים האחרים, מחוספס יותר. התחברתי אליו ברמה אחרת, יש שם איזו זעקה של קצה, זה התחבר לזעקה בתוכי שמשתוללת לה קצת בימים האחרונים, מחפשת מוצא. יש בזה בעיניי המון יופי, של עוֹקם חלומי כזה, מוזר, אפל, ואני אוהבת את זה נורא. 

אחרי סשן אובססיבי מתיש של מתקפת ביקורת עצמית, חרטה, ניתוח-יתר של דברים קטנים ומתן משמעות-יתר (שלילית כמובן) לאותם דברים, הגעתי למסקנה שאני צריכה לאהוב את עצמי יותר. להיות דלוקה על התחת של עצמי כמו שאני דלוקה על התחת של השיר הזה. ולו בשביל הבריאות הנפשית שלי. בשביל להציל אותי מהסבל של ההלקאה העצמית. זה נורא כואב. חבל על התחת המקסים שלי. 

להיות יותר שלמה עם עצמי (חשוב!), לקחת יותר בקלות, לזרום, להנות, להרפות. זה בסדר. אני בסדר. הכל בסדר.