אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

זה היה, זה היה, זה היה,

ונגמר, ועבר,

אבל זה היה - וזה החזיר אותי - אחורה - אל העבר האפל - לחיים ההם - שהותירו בי - צלקות בנפש - חורים שחורים ששואבים אליהם - אותי - 

בעצם הבפנים שלי קרס - בעצם נפלתי לתוך בור חסר תחתית - והנפילה הבהילה אותי - אבא שלי הבהיל אותי - ורעדתי - ובכיתי - 

ילדה קטנה, אני תמיד אותה ילדה קטנה בעצם - שמזועזעת ונחרדת - 

בעצם אני אובר-דרמטית, בעצם אני רגישה מדי,

אבל לא, אני לא מגזימה, כי זו אמת ידועה בקרב משפחתנו שההתפרצויות שלו הן חולניות - 

וככה גדלנו, עם ההתפרצויות שלו, לא שלט בעצמו, עם המבט המטורף בעיניים, והיינו בורחות - 

והיה שובר דברים, וצועק, וצווח - 

ואסור לענות לו כשהוא נכנס למצב הלא שפוי הזה - 

אחותי הקטנה אמרה לי הערב, לא לענות, כי זה עושה גרוע יותר - 

הערב, היה מפגש משפחתי אצל ההורים, היה מאוד נחמד, באמת נהניתי והיה כיף,

אחרי שאחותי הגדולה עזבה עם בעלה והאחיינים שלי, ניגשתי למשימה של לעבור על כמה קרטונים של חפצים שלי שנשארו אצל ההורים שלי כבר כמה שנים, כי הגיע הזמן לקחת אותם,

כי ההורים שלי עברו דירה, ובמקום החדש אין להם מחסן, אז לא יכלו יותר להחזיק אצלם את הדברים,

נשארו לי שם כל מיני - בעיקר ספרים, וחומר של הלימודים באוניברסיטה שבטח אני יכולה כבר לזרוק את רובו - ועוד כמה דברים -

אז לא משנה מה היה הטריגר - הוא התחיל לפרק משהו ואמרתי לו שלא יפרק - לא משנה - 

ואז הוא התפרץ עלי - וצעק עלי - וירד עלי - והטיח לרצפה חבילת תמונות שלי - תמונות גדולות ממוסגרות - 

זה החזיר אותי אחורה - כבר כ"כ הרבה זמן לא הייתי עדה להתפרצות שלו - 

בן זוגי שהיה איתי, ואנחנו ביחד כבר כמה שנים טובות, נחשף בפעם הראשונה להתפרצות כזו של אבא שלי, והוא היה מזועזע,

לא בכיתי בהתחלה - הייתי בהלם - אחרי זה פתאום התחלתי לבכות - ובעצם לא הפסקתי עד שהיינו כבר בדרך הביתה - לא יכולתי להפסיק

אני יודעת שכל הדינמיקה המשפחתית הזאת - שהחולי הנפשי של אבא שלי הוא חלק אחד (עיקרי) ממנה - דפקה אותי קשות. כלומר, אני לא תולה במשפחה את כל ה"אחריות" לקשיים הנפשיים שלי, ממש לא. הרי יש לי רגישות יתר, זה חלק ממבנה האישיות שלי. אבל, זה השפיע. זה באמת צילק אותי. פעם יותר התבוססתי בכעס על מה שהיה ובתסכול, עם השנים אני הולכת ומרפה. אני גם מבינה שהם רק בני אדם, לא מושלמים, כמו כולם. ואני לקחתי אחריות על עצמי, טיפלתי ומטפלת בבעיות שלי. לא מתכוונת להיות איזו "קדושה מעונה" (ובשלב מסוים בעבר - כאשר אחרי שנים של שתיקה וספיגה פתאום הבנתי כמה חולני ומעוות כל מה שקרה בבית הזה - ואיזה נזק נגרם לי - והתחלתי להעלות את הדברים אל פני השטח - ולהביא את הטענות בפני אבא שלי ואחותי הגדולה - אז הם האשימו אותי שאני מתנהגת כמו קדושה מעונה, ושאני מגזימה).

אגב, יש לי גם תגובה מותנית של לחפש אוטומטית את האשמה אצלי, מה עשיתי לא בסדר, וגם במקרה הזה הרגשתי חשש שאני לא בסדר, שאולי אני מעצבנת. אחותי הקטנה הסבירה לי, שזה בכלל לא רלוונטי, כי גם אם נגיד הייתי מתנהגת בצורה מעצבנת, התגובה שלו לא פרופורציונאלית, חולנית. יש לו בעיה נפשית.

אחותי הגדולה בתקופת גיל העשרה הייתה בכסאח מתמשך עם ההורים, והיו סצנות ריב קשות בינה לבין אבא שלי. באיזשהו שלב, בסביבות גיל 20, עזבה את בית ההורים לגמרי, התנתקה פיזית ורגשית, ולא הביטה לאחור. מדי פעם באה לבקר, אבל לא לעיתים קרובות, וחיה את החיים שלה. אני לא יכולתי להתנתק כך, מסיבות נפשיות בעיקר אבל גם מסיבות פרקטיות. כלומר, כשלמדתי באוניברסיטה אז גרתי במעונות, וביקרתי את ההורים בסופי שבוע. אבל אחרי האוניברסיטה חזרתי לגור איתם עוד קצת.

לגבי היחסים שלי עם אחותי הגדולה - היא הוציאה בגיל העשרה את כל הרעל הנפשי שלה עלי - ואני הייתי קורבן ממש מקצועי, שופרא דשופרא, תענוג לבריונים. בעצם מספרים שכבר כשהייתי תינוקת היא ניסתה לחנוק אותי - אז כנראה שזה כבר היווה אינדיקציה להמשך..... שנים לאחר מכן היא התנצלה בפני שהייתה אכזרית כלפי, שזה נבע מהסבל הנפשי שלה. אבל זה לא פשוט לשקם את היחסים. אנחנו טיפוסים שונים בתכלית. היו הרבה חיכוכים גם בשנים שלאחר מכן. זה פשוט לא הלך. היחסים בינינו כרגע קורקטיים, מדברות לעיתים די רחוקות, נפגשות לעיתים רחוקות, אבל בגדול כשנפגשות זה נחמד, עם הילדים החמודים שלה, אך לא מדובר ביחסים עמוקים. אני ואחותי הקטנה לעומת זאת בקשר מאוד קרוב עם קשר טלפוני יומיומי.

אז כשהכרתי את בן זוגי, אחרי שנה עברנו לגור ביחד - וזה היה השלב שבאמת - סוף סוף - עזבתי את בית ההורים - בגיל 30.

עם השנים תדירות הביקורים שלי אצלם יורדת. והסיבה העיקרית שאני באה אליהם היא כדי להיות עם אחותי הקטנה האהובה. כלומר, אני גם מתגעגעת להורים - אני אוהבת אותם - אבל זה לא קל.

עצוב. כי חסר לי, משפחה. תחושה של.

אבל, לפעמים כשאני באה לבקר אותם זה יחסית בסדר (התדירות כבר ירדה לפעם בכמה חודשים), ומבלה עם אמא שלי ואחותי הקטנה, וגם עם אבא שלי זה יכול להיות לפעמים די בסדר. אבל לזמן מוגבל. תמיד יש איזה משהו. הוא ואמא שלי רבים כל הזמן. צעקות. ויש אווירה מעיקה. והוא אדם כפייתי. ברור שהוא גם עושה דברים טובים. ברור שיש לו הרבה כוונות טובות. אבל הוא לא אדם בריא. וזה לא רק ההתפרצויות שלו. יש בו גם איזה פן קצת סדיסטי מבחינה נפשית, שהוא לא מודע אליו בכלל. בכלל, אבא ואמא שלי זה יחסי סאדו-מאזו רגשיים. ויש לו בעיה של גבולות. למשל, כשהיינו קטנות היה אומר לנו דברים שלא צריך להגיד לילדים. כאילו הוא בעצמו ילד שלא שולט בעצמו. (אני זוכרת שהוא הפתיע אותי פעם, לפני כמה שנים, שהוא ישב לידי והביט בי ואז אמר בקול מהורהר, שבדיעבד יש דברים שהוא לא היה צריך להגיד לי כשהייתי קטנה). ולא רק זה, יש עוד כל מיני דברים....

ואני הייתי הילדה של אבא. הייתי מאוד קשורה אליו. והוא לא מסתיר את העובדה שאותי הוא הכי אהב. וזה נורא בעיני, שהוא אומר את זה ליד האחיות שלי. בכלל יש לו נטייה לערוך השוואות בין הילדים. ובכלל, להגיד דברים פוגעים. אני מקווה שהוא לא מתכוון לזה באמת, שאותי הוא הכי אהב. אגב, מאוד יכול להיות שזה חלק מהסיבה שאחותי הגדולה התעללה בי נפשית, כי היא הרגישה מקופחת רגשית. לא יודעת, אני רק מנחשת. אז, בגלל שהייתי מאוד קשורה אליו, גם מאוד הושפעתי ממנו. ספגתי ממנו הרבה דברים, הפנמתי את דמותו בצורה מושלמת. הייתי מדברת עליו הרבה. הוא היה הדמות הדומיננטית בעולמי.

שנים רבות, גם כשלא גרתי עם ההורים, עדיין סחבתי אותם בתוכי, אותם ואת אחותי הגדולה - הקולות שלהם משלו בראשי. עם השנים אני מצליחה לאט לאט להתנתק מההשפעה. צריך להקיא החוצה את הרעל שתפס בי אחיזה כל כך טובה. 

אולי כל מה שאני מספרת כאן נשמע כמו מונולוג של קדושה מעונה. אני מקווה שלא. אני רק משתפת. מוציאה את הדברים החוצה.

אני כזאת דרמטית הא?

הערב במיוחד, כי חזרתי אחורה בזמן.

בטח אני מזכירה לאבא שלי את אמא שלו - סבתא שלי - שדפקה אותו נפשית עם החרדות שלה. לא רק ירשתי ממנה - דרכו - את האו.סי.די (שאני די בטוחה שהיה לה), אלא גם יש לי את הפרצוף שלה. יצאתי דומה לה. בטח הוא לא יכול לסבול את הפן הזה בי. הערב הוא דיבר אלי במיאוס, כאילו אני אדם נוראי. אמנם אחותי ואמא שלי ניסו מהצד להבהיר לי, שזה האיש, וככה הם החיים איתו, ולא לקחת ללב. אבל לא יכולתי להישאר אדישה.

ולא רק נבהלתי, גם כעסתי. ותוך כדי התייפחות הצהרתי שמולקולה אחת מהקיום שלי לא תישאר בבית הזה - ואני אקח את כל החפצים שלי ואז לא יישאר דבר ממני שם.

זהו.

אבל, עכשיו יש לי חיים אחרים משלי, וחיים טובים. בן זוג נהדר ואוהב שהחיים איתו שקטים ורגועים, מקום עבודה טוב עם אנשים טובים (גם אם לא פשוט לי שם לפעמים), יש לי את אחותי הקטנה האהובה שהיא החברה הכי טובה שלי, יש לי פה ושם קשרי חברות (גם אם חלקם קצת התפוגגו), מבחינה נפשית נראה שעם השנים אני הולכת ומתייצבת - טפו טפו טפו - ובכל מקרה ניכר שחל אצלי שיפור - גם בעבודה מישהי אמרה לי שמאוד השתניתי מאז שהגעתי לשם - למשל שאני עם פחות ביקורת עצמית, וכו'. ואני באמת מרגישה שחל אצלי שינוי. אז בסך הכל יש לי על מה להגיד תודה. זה לא שאין בעיות, אבל אלו החיים. והכל עניין של מינון ומידה.

(קצת מפחיד אותי אמנם שכרגע אני במצב נוח של סטטוס קוו - ושאולי אם יהיה שינוי כלשהו בחיים, משהו שקצת יטלטל - אז יהיה לי קשה להתמודד - שאכנס למתחים ולחץ ודאגות. ובכלל, זה שאני לא עצמאית, שאני תלויה באחרים נפשית ופרקטית. אבל, דיה לצרה בשעתה. אולי בכל זאת בגלל שחל אצלי שינוי, אז גם אדע להתמודד טוב יותר, והדברים הקטנים פחות יטרידו אותי).

תודה על ההקשבה.....