אוֹר בּשׁוּלֵי הֶעָנָן

הבוקר קמתי מוקדם ספונטנית, בסביבות שש, אז יצאתי להליכה, חזרתי והתקלחתי והתארגנתי ליציאה לעבודה,

התלבשתי יפה כי יש אצלנו איזה אירוע שדורש לבוש רשמי יותר, והכל הרגיש סבבה למדי.

ואז הגעתי לעבודה, והיה איזה אינסידנט לא ברור עם המזכירה השנייה, ועכשיו לא בא לי להיות פה.

אלו ימים עמוסים במיוחד וכולם פה קצת רצוצים מהשעות הארוכות, היא נשארה אתמול עד מאוחר במיוחד, אז הפתיל שלה כנראה קצר (אגב, גם לי יש ימים עמוסים של שעות ארוכות, אתמול עבדתי 10 שעות, משמונה בבוקר עד שש בערב. היא הגיעה מאוחר יותר ונשארה מאוחר יותר בהתאם).

הקטע איתה ממש גרם לי להרגיש רע. חרא. שאני רוצה לקום וללכת. ניסיתי לדבר איתה להבין מה בדיוק קרה ולנסות להבהיר את אי ההבנה, והיא פשוט התנפלה עלי שאעזוב אותה.

אני מנסה להבין אם אני לא הייתי בסדר במשהו. דווקא זה התחיל מזה שאמרתי לה שהיום היא לא צריכה להישאר עד מאוחר כי אני כאן. אני רוצה להקל עליה כי ניכר שהיא במצב לא משהו. אבל היא ענתה לי משהו מוזר ולא קשור ושאפילו נשמע קצת קטנוני וביקורתי שלא לצורך, ולא הבנתי מאיפה זה בכלל הגיע, אז ניסיתי להבין מולה, והיא פתאום התעצבנה עלי.

אז אין לי כוח.

אולי לא כ"כ הולך לי עם בני אדם. אולי אני יכולה להיות מעצבנת.

אין לי חשק להיות פה.

מאוד בא לי להיות במקום אחר.

ווטאבר. אעביר את היום הזה. עם מינימום ממשק חברתי. אצמצם את עצמי לנקודה קטנה שמחכה לסוף היום, שמחכה לחזור הביתה.

ואעשה לי בשקט עם עצמי את הדברים שאני צריכה.

בקרוב צפויה תקופה רגועה יותר.