אז כמו בחימום.
לוקחים נשימה ארוכה מהחיים,
מוציאים הכל. היום הזה עבר. מעצבן.לא כיפי.
אני מדריכה כיתות ו', ו..ההדרכה הזאת מוציאה ממני כל פעם ופעם משהו חדש ממני. אחרי השיחה איתך,
כמובן..שהרגשתי חרא.(טוב נו,שקוף.)
חזרתי לפעולה.
הכל התחיל נחמד נה נה נה.
וכמובן שקו הזינוק לימד אותי כמה דברים. וחניכה אחת התחילה לבכות,
באמת שבגלל שטות,אבל בעיניה היא תפסה את זה כל כך כבד ובעל משמעות. הכנתי לה תה,והבאתי לה טופי. ודיברתי איתה.ובאמת..היה לי את הכי הרבה סבלנות. לא האמנתי על עצמי שככה אני מקדישה לחניכים שלי את הרגעים האלה. (רגעים שאולי גמאני רוצה?)
אמרתי לה שהיא אחראית מאד,ושאני סומכת עליה (באמת)בעיניים עצומות.
נתתי לה את הפלאפון שלי ואמרתי לה שברגע שהיא מרגישה שהיא עומדת לבכות והיא לא יכולה,שתרים טלפון.
כמה שהקשבתי,ונתתי עיצות.זרקתי חיוכים,עודדתי אותה ממש.
ואז בסוף היא פשוט אמרה לי כזאת תודה,ואמרה שאף פעם לא הקשיבו לה ככה. וזה עשה טוב.באמת.
ההדרכה קשה. במיוחד שאני באה עם הרבה דברים בפנים שלא יוצאים לאף אחד. כן,כמה שזה נראה כאילו כוולם יודעים מה קורה אצלי,
זה כניראה לא קרוב.
אני באמת עוברת לבד.
ואני כן ברוחת מהמציאות. ואני אפילו לא רוצה לחזור למציאות.
בסופו של דבר אחזור, אבל כשאחזור..
אהיה עם רגליים על הקרקע. חזקה ואיתנה.בטוחה בעצמי וברגשות שלי. והקונפליקט העז שמתרחש כרגע בין ההגיון שלי לרגש,ייתנפץ עד אז.
ואחליט מה שטוב לי.
וכמה שאני מפחדת לעשות את הצעד הזה,אני אעשה אותו.בלב שלם,כן?!
בלה בלה בלה בלהבלהבלהבלהלבלהלבלהלהלבלבלהלבלהלבלהלה
אני חוזרת לבועה שלי.
ללחץ שאני אוהבת.
לבועה שיצרתי לי.
למחשבות של להיות לבד כי בא לי.
וללילות שאני בוכה בהם. אתם לעולם לא תבינו.
לעולם.
אני מצטערת שאי ככה משחקת ברגשות
של האדם הכי ייקר לי בעולם,
ושהכי חשוב לי.
כניראה שאני עושה טעויות.
סליחה שאני פוגעת בייב.
אז אחרי כמה דקות שאח שלי עצבן
ואני בוכה ועושה טעויות
וחוזרת למצב שבא לי למות אני חוזרת למילים המפגרות האלה
למבצ שאף אחד
אף אחד לא מבין אותי
וכן,הפתרום היחידי כניראה הולך לבוא
אפילו שזה לא באופי שלי.
ביי
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
