 כינוי:
פלופי : ) בת: 17 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
הצלקת
מפניי עומד מכשול.
מאחורי המכשול אני רואה את כולם, את המשפחה, את החברים את כולם.
ולמרות שכתבתי כבר אלפי פוסטים כאלה,
אני מרגישה יכולת סוף סוף לפרוק.
והמחשבה על זה שאני אצא עוד כמה דקות מהתרקנות, ושאולי (אין סיכוי) תגיבו לי, נותנת לי אפשרות להמשיך.
אבל, עם כל הימים הטובים והרעים, אני מפנה מבט באלבום התמונות של חיי וחוזרת לפני הרבה שנים, העלייה לכיתה א'.
אני זוכרת שקיבלתי מסבתא שלי מראה (ליום ההולדת) המראה הזאת הייתה של אמא שלה.
המראה הייתה יפיפיה, מדהימה, ועתיקה.
עשויה מעץ וברזל צבעוניים, והמראה.
מרוב התרשמות הבאתי אותה לכיתה, ברוב טיפשותי.
עכשיו במבט לאחור, אני מבינה את הטעות שלא הבנתי אז.
זה היה נורא, היה לנו ילד נוראי, שהיה שובר כל דבר, אני זוכרת, הוא בא ודחף אותי לעבר הקיר, פתחתי את הראש, אבל לא בכיתי מזה,
בכיתה מהמראה שהחזקתי ביד, המראה שנשברה לרסיסים.
עד היום הצלקת שנותרה לי על המצח, מזכירה לי את המראה היפה.
עכשיו אני מבינה שלא נותרה לי רק צלקת על המצח, שמזכירה לי את המראה היפה, תמיד יש אמונות תפלות, שעם שוברים מראה יש 6-7 שנים של מזל רע.
אפילו שעברו כל כך הרבה שנים, אני מרגישה שהבנתי את מזלי הרע.
איך איבדתי חברות טובות בכיתה א', איך לא הצלחתי שום דבר.
איך איבדתי ורבתי עם אלפי חברות טובות בכיתה ב', ואיך לא הצלחתי בשום דבר.
ואת החרם בכיתה ג', החרם הנורא ביותר, ושוב, לא הצלחתי בשום דבר.
אבל בכיתה ד' היה נדמה לי שהכל ייגמר, היה לי חבר, (מרום) ומורה מדהימה והצלחתי בהכל, אבל זה החצי הטוב, שוב פעם חרם, שום פעם כאב.
עכשיו שאני מביטה לאחור, אני מבינה, שהשנים האלו יכול להיות היו בגלל המראה, והצלקת שנשארה לי, מראה הכל.
כל כאב נכנס לי לצלקת, ועכשיו שאני חושבת על הצלקת, שהרגשתי רע, שבכיתי, תמיד כאב לי האזור של הצלקת.
ואני מנענעת את ראשי, זה לא נכון, זו אמונה תפלה.
אבל הכל נראה נכון.
הצלקת הזו, נשארה לי לכל החיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
