אצלי בעולם

לפני שעליתי לבמה לא התרגשתי.

אבל אחרי שעליתי, חיברתי את הציוד וכל החבר'ה ירדו מהבמה ונתנו לי לשיר לבד

אני מודה, התרגשתי עד כאב.

חשבתי עליך, שרתי בשבילך את "לא קל".

בכיתי על הבמה אבל מרחוק הדמעות יתגבשו עם הזעה.

היה חם מתחת לפנסים.

אנשים אמרו לי שהייתי מדהים

והפעם באמת כששרתי לא חשבתי על הדיוק, חשבתי עליך.

וזה היה עמוק הרבה יותר מכל פעם אחרת ששרתי על הבמה.

ראיתי אותך בראש שלי, ראיתי אותנו ביחד.

ושרתי "זה לא קל, כמשהוא קם וחותך הוא הולך"

והמשכתי לחשוב עליך ושרתי "זה לא קל, תודי את פוחדת"

נדהמתי מעצמי, הרגשתי את הכוח, את המשמעות.

וזה יצא ממני, הכל.

מרגיש כ"כ משוחרר, כאילו השארתי את כל התיסכולים אי שם במועדון האפל הזה.

ועכשיו, יום שבת כבר כאן

ואני רוצה שתקראו כמה פוסטים אחורה, תקראו את הפוסט שנקרא "קטע"

ההתחלה שלו, זה בדיוק מה שהרגשתי שם.

ולהאמין שכתבתי לפני שבועיים משהו שקרה אתמול.

בוקר אור.

שכבת שם, שבורה

והפעם לא סתם החלטתי, ראיתי בעיניים שלך את הסדקים.

אני כבר ידעתי, שנסעת רחוק מידי

וכשחזרת השארת חלק ממך שם.

כבר לא בכית יותר, גם לא בדיוק נשמת.

כששכבת שם, מרוסקת.

לא היה באפשרותי לעשות דבר

זה היה מאוחר מידי.

אני נאחז בזה שידעתי, ואמרתי לך שזה מסוכן.

לנסוע כ"כ רחוק..

אחרי שנשרת לי מהעץ

התחלתי לחפש את הגבולות שלי.

פחדי להתרסק כמוך.

התחלתי לחפש את השליטה..

כשלא מצאתי, נילחצתי

ואז הבנתי, שנסעתי רחוק מידי

התרסקתי, ודיממתי כל הלילה.

במשך הלילה נאחזתי בתקווה.

בתקווה לפגוש אותך בשלכת.

ולפני שהספקת להגיד לי מה כ"כ נורא בנינו, נחנקת בבכי.

ושום חיבוק לא יכל לעצור את זה, שיטפון.

הדמעות שלך שחפו אותי עד שלא ראיתי אותך יותר בגלל ש..גם אני התחלתי לבכות.

נפלנו על המיטה מחוברים בחיבוק.

זה הרגיש לי כמו לגו ישן שחיברו מזמן, ועכשיו כבר קשה מאוד להפריד אותו, ואולי בלי אפשרי.

כשהתעוררנו הציפורים שרו לנו, אבל אחרי אותו לילה, המחשבות חסמו כל צליל חיצוני.

הראש כאב, גם לך.. הרגשתי את זה

ואל תשקרי! אני יודע, ואני לא אשכח שנחנקת שניה לפני.

שניה לפני שאמרת את זה.

כשאמרת שאת לא חייבת לי דין וחשבון, שתקתי

כי לצערי הרב 

צדקת.

לקטעים האלה, אין שום קשר למציאות שלי.

הדימיון שלי לא מפסיק לבנות דמויות, וסיטואציות.

מעניין..

באותו הלילה, כשנשרפתי על הבמה

הייתי חייב לבכות כדי לכבות את האש.

הלוואי והייתי זוכר את הפנים של זאת שהציתה אותי.

אבל ככה זה אצלי, אף פעם לא הייתי טוב בפנים או בשמות.

באותו הלילה, שרף לי בעיניים

אני לא זוכר כבר מה שרף יותר

האש, או הדמעות

נשארתי בלי כלום

רק אם עיניים נפוחות.

באותו הלילה, תאמת כבר היה אור..

וכבר כולם הלכו הביתה, לישון

ורק אני שתמיד מגיע ראשון

דואג גם ללכת אחרון.

באותו הבוקר, כבר כאב לי ברגליים

וזה לא שרקדתי כ"כ הרבה

זה פשוט ההליכה..

מהמיטה למחשב, למזווה, למקרר.

זאת אותה בדידות.

אותה בדידות של אחרי השריפה.

אחרי החיפוש של אותה אישה עם אותה מצית.

כנראה, שהמוח העייף שלי

יאכזב עוד הרבה

וישכח עוד הרבה פנים

או שאולי הוא שוכח בדיוק את אותן פנים כל פעם.

הכל כבר יכול להיות.

ואני שמעדיף, לא להכנס לפרנויות

אני אלך לישון.

כי את הפרנציף איבדתי איפשהו באמצע

לילה טוב