אצלי בעולם

"ילדים אבודים חתונה לבנה.."

אני לא מצליח להניח את האצבע על הרצון הגדול מכולם.

יש הרי כ"כ הרבה רצונות, מצד אחד הייתי רוצה לצמצם אותם

ומצד שני, זה נראה לי כ"כ לגיטימי, כ"כ אנושי..

הרצון הזה לאכול את כל העולם בביס אחד, לתפוס הכל ביחד.

לשאוב דברים אלי בכל נשימה שלי.

"אין לחזור
לאחור
"קח תחתום בפינה"..."
 בכל המישורים אני יודע שעם הזמן דברים יסתדרו.

רק במישור אחד אני תמיד נתקע.

וזאת תמיד אהבה וזוגיות.

זאת שעשתה לי את המוות חזרה מחו"ל, מראה הרבה חיבה.

ועכשיו אחרת שאני באמת חושב שיכול להיות משהו..

רחוקה מידי.

אבסורד, שאין אפילו במה להתלבט פה.

אין במה לבחור כאן.. שני האפשרויות פסולות מהיסוד.

זה כבר לא משנה עכשיו.

חזרתי לאותו בר על אלנבי בתקווה לפגוש אותה שוב.

והיא לא הייתה..

וחזרתי גם שבוע בדיוק אחרי כי חשבתי שאולי זה היום הקבוע שלה שם.

ודיברתי עם בעל המקום והוא לא הבין איזו מין בחורה קסומה אני מנסה לתאר לו.

ונשברתי, ורוקנתי כוסות של בירה מהחבית.

עד שיכולתי לראות אותה יושבת מולי, וצוחקת, מתגלגלת מצחוק.

שיכורה מידי בשביל לזכור ממה היא התחילה לבכות מצחוק.

והיה לי מספיק כוח כדי לגרור אותה איתי לשירותים.

וכשהכל נגמר שם הייתי מספיק צלול

מספיק צלול כדי להיווכח שזו משהיא אחרת.

וחזרתי הביתה וראיתי כדורגל

אני שונא את המשחק ולא באמת צפיתי..

רק בהיתי לי מעט, ונרדמתי על הדשא בהצטדיון

כששקעתי לי בתוך הכורסה.

בכל זאת בחרתי לא לשנות את הכותרת הלא קשורה הזאת..