אצלי בעולם

נסעתי ליומולדת של חבר, ובכלל.. נסעתי כדי לראות אותך לפני שאת טסה.

אני זוכר את הלחץ שלי "אחי, מתי אנחנו זזים מפה" כ"כ רציתי כבר ללכת לכיוונה.

ואני זוכר גם החוסר אונים, אחרי שכבר פגשנו אותך, ולא היינו מספיק לבד כדי להפרד כמו שצריך.

אני זוכר גם את הנסיעה על האופניים חזרה אליך:

טוב ליווינו אותה עד הבית ועכשיו היא נפרדת מכולם, באותו טון ובאותו יחס לכל אחד..

למרות שאני חושב שאותי היא חיבקה קצת יותר ברגש.. בכל מקרה.

התחלנו ללכת משם, הרגשתי בסדר, טיפה אבל רק טיפה מאוכזב.

הגיע טלפון, היא צילצלה לחבר שעמד לידי ואמרה לו שהיא רוצה להביא לנו את הסיגריות שנשארו.

אז הוא אמר לה שעבוד כי אנחנו כר רחוקים, ישר צעקתי לו שיגיד לה שאני בא לקחת את הסיגריות על האופניים.

נסעתי, נסעתי מהר, והתרגשתי..

ראיתי אותה, היא יצאה מתוך החושך ליד הבית.

היא התקרבה, ואז אמרתי את מה שרציתי להגיד.

"קודם אמרת לי שההופעה האחרונה נשמעה לך ממש בשבילך ושחבל שלא היית שם..

אז תני לי לתקן אותך קצת, את ההופעה הזאת הקדשתי בשבילך, את כל כולה."

ראיתי את הדמעות בעיניים שלך, את המבט הלא ברור בכלל.

הוצאת לי את שתי הסיגריות שמגיעות לי תוך כדי צחוק, כי לא הצלחת כמעט להוציא אותן.

אחת שמתי בפה, ואת הדלקת לי אותה.

הסתכלנו אחד על השני עוד כמה דקות.. ואז

התקרבתי ונשקתי לך על הלחי וקצת על הפה "תעשי חיים.." אמרתי לה

ואז נסעתי משם

עם חיוך.