אצלי בעולם

נדמה לי שכבר כתבתי על זה פוסט..

אבל למי אכפת? כשאני נזכר איך אתמול בלילה, הדם תסס לי בתוך הורידים, מתחת לעור.

איך הייתה התקווה לראות אותך, ואיך זה התנפץ לי בפנים.

איך הכל התנפץ כשחיכיתי לשום דבר, כחשבתי שכמו שנה שעברה אני לא יפסיק לצחוק.

ובאמת אחרי נסיעה ארוכה לא הפסקתי לצחוק, אבל לא כי היה משהו מצחיק.

אלא בגלל שזה היה או זה או לבכות..

אז צחקתי, צחקתי עד שלא יכלתי לנשום, איבדתי את האחיזה באדמה.

איבדתי שליטה בעצמי..

וזאת הפעם הראשונה שזה קורה לי, הפעם האחרונה נראה לי.

אהה כן האופוריה אח.. האופוריה

לעזוב הכל, להרפות, לתת להכל להתמוטט במין רעש שקט כזה..

ואז בתוך הדממה הזאת כ"כ מתבקש לעצום עיניים ולקוות..

לקוות שכשנפתח אותן, דברים הראו אחרת.

ואז

שוב להתאכזב.