אתמול נכחתי בתפילה בכותל, יחד עם 30 אלף אנשים.
כולנו התפללנו לשלום הנעדרים, שיחזרו הבייתה אל חיק משפחותיהם.
הצלחתי להתקרב ממש עד הכותל, לגעת בו ולאחוז בו בשתי ידיים! להרגיש את הקדושה באוויר.
"ה' אל רחום וחנון" ובאותו רגע נשמע קול שופר.
היה באוויר רוח כזאת, הרגשה של שכינת ה'. שהקב"ה כאן, שהנה מתבטלים גזרותינו והנערים חוזרים הבייתה.
אינני מכירה אותם באופן אישי, אחד למד עם חברים שלי בישיבה, שני היה גר אצלנו בשכונה והשלישי חלק מהעם וזה כבר מחייב עליו תפילה.
פתאום מישהי צעקה- "באנו לבקש שיבנה בית המקדש" ולרגע זה הרגיש כ"כ אמיתי, היינו בגלות- עברו עלינו הרבה צרות, ועכשיו
עכשיו מתחילה הגאולה.
אצל נחשון וקסמן, אביו אמר: "לאבא מותר להגיד לא" כאשר הוא חזר מהחוטפים, אך הפעם, כך שמעתי מישהי אומרת-
הפעם אבא חייב להגיד כן.
אז אתמול התאחדנו כולם, הצטופפנו והרגשנו את עמ"י חי.
ועמ"י לא מפחד מדרך ארוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Mrs.o