פעם אמרת שאנחנו נשמות תאומות. אני זוכרת את זה בבירור.

זאת הייתה עוד הערה אחת בשיחות שלנו, שהתמוססה באוויר כמוך.. אבל השבוע נזכרתי בזה.

דיברנו, כלומר התכתבנו. כי אי אפשר להשוות שיחה בטלפון עם קול, לבין הודעה ב2 בלילה בווטסאפ.

אבל זה מה יש ואיתו אנחנו מתמודדים! (כן בטח).

ואז כשדיברנו, לא הבנתי איך אתה לא רואה! איך אתה לא מרגיש את אותו הפיספוס כמוני. 

מה צריך לקרות כדי שתגיד לה: "חמודה, זה לא את - זה אני" . ואז תרוץ אלי (לנסוע זה גם בסדר) עם דמעות בעיניים (אפשר גם בלי)

ותגיד לי: "הייתי אידיוט. תסלחי לי?".

חברה שלי קראה את השיחה שלנו. אגב, חברה שלי לא סובלת אותו- וזאת הגדרה עדינה למה שהיא חשה כלפיו.

ונתתי לה לקרוא (אנחנו בנות, זה מותר) ואחרי שהיא שאלה למה דיברתי איתו כי באמת, העניין אסור בתכלית האיסור..

היא אמרה: "את יודעת, אני מבינה למה את אוהבת אותו.."

כמובן שחטפתי הלם. ממנה לא ציפיתי להבין, היא כל הזמן הייתה נגד. בשנייה שהעלתי את שמו באוויר היא מיד עצרה אותי. כי אסור לדבר עליו- כבר אמרתי? ואז שאלתי אותה: "מזאת אומרת?" והיא אמרה "כי הוא דומה לך. אתם ממש מזכירים אחד את השני. מדברים אותו הדבר..."

אז מסתבר שאנחנו באמת נשמות תאומות, אפילו חברה שלי הסכימה על כך (ואגב, לא הספקתי לספר לה שגם הוא אמר לי את זה פעם).

אבל הנשמה התאומה שלי היא כבר לא ממש תאומה שלי, והיא כבר לא ממש "שלי". היא של מישהי אחרת.

ואולי, בעוד כמה שנים אני אעמוד בחתונה שלו עם הנשמה התאומה החדשה שלו, ואני מקווה שאחייך בצד..

עם הנשמה התאומה החדשה שלי  

ועד אז.. כבר עברו שלוש שנים. הגיע הזמן לשכוח אותו