בשנה האחרונה אני מתנדבת בעמותה לחולי סרטן.

הרבה זמן רציתי להכיר את העולם הזה, לעלות חיוכים על פניהם של הילדים ולנצל את הזמן שיש לי בתקופת התיכון בצורה הטובה ביותר.

אז כן, אני משתדלת לעלות פעם בשבוע (לצערי זה יוצא פעם בשבועיים מפאת חוסר הזמן) למחלקה. קומה 7 המאיימת..

בהתחלה, כמובן- אתה נכנס לשוק. מלא ילדים קירחים, בלי שיער. עם כובעים שמנסים להסתיר משהו..

ואז, לאט לאט. אתה מתרגל, ומנסה לשים דגש על העיקר- לעשות שמח!

אז אתה מתעלם מהציפצופים של המכשירים הפזורים סביב הילד המסכן, ומהריח שנמצא במחלקה, 

מהחלוקים שאתה לפעמים צריך לשים עקב בידוד, או כפפות, מסכות ומה לא..

אתמול במהלך שיטוטי באינטרנט גיליתי בלוג של ילד מהמחלקה, אישית אני לא מכירה אותו כי כל פעם כשבאתי הוא לא היה,

אבל.. שמעתי עליו מספיק כדי לדעת מיהו הנפש הפועלת.

בקיצור, הוא כותב בלוג. בלוג על ההחלמה שלו, ב"ה הוא עבר השתלה של מח עצם וזהו.. אוטוטו הוא יחזור בעז"ה לחיים הרגילים שלו.

החיים שלפני המחלה.

וזה כ"כ מרגש. לדעת שהוא החלים. שהוא ניצח את הסרטן. והוא חוזר לבית שלו, למשפחה שלו, לחברים שמחכים לו בכיתה.

ואותי? אותי זה מכניס לפרופורציות על החיים שלנו.

ברגע אחד הכל יכול להיעלם, אז אנא- נצלו את הזמן בצורה הטובה ביותר.. 

"יש אור גדול שמחכה לנו בחוץ.."

מוזמנים לקרוא- http://www.bloger.co.il/oree/98705/