מבטים

וואנשוט..

הוא ראה את פנייה בפעם האחרונה,

ליטף את שיערה השחור-כחול בעדינות, מחדיר את אצבעותיו בין שיערותיה ומשחק איתן,

פנייה המתוקות כבר איבדו את צבען ממזמן, עורה הבהיר עכשיו היה הרבה יותר חיוור,

עינייה עצומות, לא פקוחות, זזות, חוקרות, לא דואגות כלל

השלווה הזאת שהיא נמצאת בה, השקט, החוסר דאגות

הכל נעלם, היא בעולם אחר, טוב יותר- האומנם?

ועוד דמעה נוזלת מעינו מצטרפת לשאר הדמעות שמצאו את דרכן לאורך פניו, חלקן נספגו בחולצתו חלקן נפלו על רגליו וחלקן הגיעו אל רצפת בית החולים

עם ידו השניה הוא ליטף את ידה הקפואה, הוא לא תיאר לעצמו שכך יגמר היום הזה, הוא לא תיאר לעצמו שכך יגמרו החיים שלה..

איך זה בכלל התחיל? למה זה קרה? האם זה כוחו של הגורל? למה דווקא היא ולא הוא?

האם העולם היה נישאר אותו דבר אם הוא היה הולך? האם מספר האבלים היה זהה? האם זה משנה בכלל?

''אדוני?'' פנתה בחורה בגיל המעמד שלבושה בבגדי אחות בית חולים אליו

''כן?'' הוא שאל וניגב את דמעותיו ומשך באפו

''צריך לטפל בך..''היא אמרה ונגעה בחתך בגבתו, אחד מעשרות הפצעים בגופו, אך החתך הזה או כל אחד אחר לא יוכל להשתוות לחתך שהיה לו בלב.

''עוד כמה דקות..''הוא שיחרר מפיו וחזר להביט בפניה, אחות בית החולים הלכה משם שוב נותנת לו את הדקות האחרונות שלו איתה, עם גופה

''אני מצטער..''הוא לחש בשקט וליטף את פנייה החיוורות, אין קול ואין עונה, הוא פונה אל עצמו היא כבר לא תענה לו

אז מה הטעם בעצם להמשיך לדבר?

לא היה לו כבר מה להגיד, לא היה לו טעם להגיד, היא כבר לא שומעת אותו, או תשמע איי פעם, כל הדיבורים מיותרים בינתיים הוא רק רצה להרגיש את גופה בפעם האחרונה.

''אני אוהב אותך..''הוא לחש לה בשקט, הוא היה מוכן לשלם המון כסף רק בשביל לראות את עייניה הירוקות-כחולות שוב,

שלא לדבר על להחזיר את נשמתה לגופה, את סימני החיים, הנפש..

''אדוני..''האחות חזרה, הוא נאנח וקם מהכיסא שליד המיטה

''כבר עכשיו?'' הוא שאל, האחות הנהנה בעצב

''אני מצטער, יעבירו אותה לחדר קירור..'' היא אמרה והוא לקח את הסדין וכיסה את פנייה סופית

''אני אוהב אותך..''הוא אמר שוב, הפעם יותר בקול ודימעה נפלה על הסדין שלה

''בוא אדוני, תוכל ליראות אותה יותר מאוחר למטה, צריך לפנות את המיטה שלה ולטפל בך'' היא אמרה וליוותה אותו מהחדר הזה, היא פתחה את הוילון לעמדה חדשה והוא התיישב על המיטה

הכאב הפיזי של גופו כבר לא הפריע לו, הכאב הנפשי מה שכאב לו הרבה יותר ממה שבן אדם שלא חווה כאב כזה יכול לתאר לעצמו.

הוא הזדקק ל-3 תפרים ברחבי הפנים 2 בגבה ואחד בשפה.

היה לו שבר בצלע הלפני אחרונה, לא משהו שניתן לגיבוס אלא לחבישת לחץ,

אך שום חבישה שום תפר ושום ניתוח לא יתקן את הפצע שבלב.

''יש לך למי להתקשר?'' שאלה האחות.

''כן..''הוא ענה וירד ממיטת בית החולים.

''מחכים לך שוטרים בלובי..''האחות הוסיפה והוא עצם את עיניו והלך לכיוון הלובי שהוא מחזיק בביטנו.

''אדון קומאו?'' אחד השוטרים ניגש אליו, צ'אק הרים את פניו.

''מה מצבה?'' הוא מיהר לשאול, צ'אק הניד בראשו והשוטר הבין את משמעות ההנדה הזאת.

''אני מצטער לשמוע..תראה יש כמה חוקים במדינה שלנו'' אמר השוטר וסימן לצ'אק לשבת על הספסל וצ'אק התיישב והוא התיישב לידו.

''מצאו לך אלכוהול בדם, אתה בן 19 ונחשב קטין, אם משפחתה של הנערה לא יגישו תלונה המוות שלה לא יגרום בעיות..ככל הנראה בתור אזרח במדינה שלנו תצטרך לשלם קנס שבית המשפט יחליט עליו וישללו לך את הרשיון, האם אתה מבין אותי?'' השוטר אמר וצ'אק הנהן

''אנחנו ניצור איתך כבר קשר לגבי המשך החקירה, תרגיש טוב ושלא תדע עוד צער'' אמר השוטר ושנייהם הלכו

צ'אק המשיך לשבת על הספסל, מרעיד את רגלו ומערער במחשבות

הוא הוציא את הטלפון מכיסו וחייג את מספרו של חברו הטוב, השעה הייתה 3 לפנות בוקר אך הוא ידע שעל חברו הוא יכול לסמוך בכל שעה ביום.

הקו מחובר, הוא מחכה שחברו יענה לו לאחר מספר רגעים קולו העייף של חברו נשמע

''צ'אק?'' הוא שמע את קולו של חברו

''פייר...''צ'אק אמר בעצב

''צ'אק מה קרה? למה התקשרת בשעה הזאת? לא היית אמור להיות עם קימבר?'' הוא שאל ודמעות פרצו מעיניו, הוא היה שקט, פייר לא שמע את הבכי רק את המשיכות אף שלו

''צ'אק? אתה בוכה?'' הוא שאל דרך הטלפון

''כן..''צ'אק לחש

''למה? מה קרה?!'' הוא שאל מיד

''פייר אני בבית חולים של העיר שלנו..קרתה תאונה..''צ'אק ניסה לספר לפייר מה קרה

''מה בית חולים?! אני כבר בא!'' פייר צעק מהר

''פייר 3 לפנות בוקר! אל תבוא!'' צ'אק התנגד מיד

''חבר שלי בבית חולים בוכה לי בטלפון תגיד לי אתה דפוק על כל השכל?! ברור שאני בא! אל תזוז לשום מקום אני עוד כמה דקות מגיע אני עכשיו יוצא!'' פייר אמר והשיחה נותקה

הטלפון נשאר בידו של צ'אק, קרוב לאוזנו, לא ממש היה לו טעם לזוז מהתנוחה הזאת

אחרי משהו שנראה לו כמו 10 דקות פייר חברו התייצב בפתח חדר המיון

''צ'אק!'' הוא צעק ורץ אליו

''פייר..אני..''הוא ניסה לדבר אך הבכי גמר על הדיבור והוא פרץ בבכי, פייר חיבק אותו מיד ונתן לו כתף לבכות עלייה

''מה קרה לך? כולך חבול..''פייר אמר וליטף את גבו של צ'אק, פייר היה לבוש בטרנינג שחור כפכפים חולצת טריקו אפורה ושיערו היה מבולגן

''עשיתי תאונת דרכים בדרך מהמסעדה..''צ'אק הצליח לפלוט באיטיות

''תאונה?! אתה רציני?!'' פייר שאל בדאגה ושנייהם התיישבו על הספסל, צ'אק הניח את מרפקיו על בריכיו ונשען על כפות ידיו עם ראשו, פייר ישב צמוד אליו וליטף את גבו בניחום, הוא ראה שלצ'אק קשה.

''במסעדה אני וקימבר שתינו קצת, קימבר לא הייתה במצב לנהוג וגם אני לא..אבל אני הייתי במצב יותר צלול ממנה..אתה מבין? אני החלטתי שאני פחות שתוי...לקחתי את הסיכון נכנסנו לרכב..לא הייתי צריך לעשות את זה, אני הייתי צריך להתקשר למישהו להזמין מונית לחזור בבוקר ללכת ברגל, מליון דברים יכולתי לעשות אבל לא! הלכתי על שיא הטמטום..''צ'אק מילמל בכעס על עצמו

''את היית שתוי, הקו מחשבה שלך לא היה כלכך צלול. יכולת להתקשר אליי הייתי בא'' פייר לחש בניחום, הוא לא ממש ידע מה להגיד הוא גם לא ממש ידע מה קרה.

''אני לא רציתי להפריע לך. לא חשבתי שזה יקרה פייר! אם הייתי חושב שזה יקרה בחיים לא הייתי נכנס לרכב הזה'' צ'אק אמר בתסכול

''ו..מה קרה? נהגת שיכור ונכנסת בעץ?'' פייר שאל צ'אק הניד בראשו ומשך באפו שוב

''צ'אק מה קרה? אתה מסוגל לספר לי? תיקח את הזמן..''אמר פייר, הוא עדיין לא הצליח להבין מה חומרת התאונה אך הבין שצ'אק לא מסוגל לעכל את מה שקרה.

''ואני נסעתי מהר, צחקנו, צחקנו כלכך הרבה, אני אפילו לא יודע למה, אבל הצחוק שלה הוא היה כלכך ממכר והיא שאלה כמה מהר אני יכול לנסוע ורק התגרתה בי ואני לחצתי על הדוושה חזק יותר בחיים לא נסעתי בכזאת מהירות, הכביש היה ריק ועברתי בכל הרמזורים לא חשבתי אם אני צריך לעצור או לא והיא המשיכה לצחוק אני הסתכלתי עלייה וחייכתי חיוך ענקי ומהחלון שלה אני רואה מאחורייה אורות ממש חזקות וצפירה ארוכה מחרישת אוזניים, יותר מזה אני לא זוכר, רק את הצפירה שעוד לא שיחררה לי את האוזן והראש'' צ'אק אמר שדמעות בעיניו ונוזלות מעיניו על פניו הארוכות והצרות, פייר לא זז גם לא דיבר פיו היה פתוח למחצה, הוא הבין כל מה שצ'אק אמר אך לקח לו זמן לעכל הכל

''ו...ו-וקימבר?'' הוא אמר בפה פתוח לחלוטין מקווה לא לשמוע את התשובה שאלייה ציפה

צ'אק שתק אך הרים את פניו מידיו ופשוט בהה באויר, את אותה תשובה שפייר לא רצה לשמוע צ'אק לא רצה להוציא מפיו

אך שנייהם ידעו את התשובה. חיים בשקר הם לא חיים -מצד שני מבחינתו של צ'אק חיים ללא קימבר הם לא חיים.

''היא איננה'' צ'אק שיחרר את זה ופרץ בבכי חזק יותר לפייר לקח שניה לעכל את זה אך הוא חיבק את צ'אק במהירות נותן לו לבכות על כתפו.

''הוו צ'אק...''פייר לחש בעצב וחיבק את חברו חזק.

קימבר לא הייתה סתם בחורה בשביל צ'אק והיא גם לא הייתה רק עוד חברה בשביל צ'אק, היא הייתה הרבה מעבר.

קימבר הייתה האהבה הראשונה של צ'אק, היא לא הייתה החברה הראשונה שלו וכמובן גם לא היחידה שהוא אהב בחיו אלא הילדה שהראשונה שצ'אק ראה הוא הרגיש את הרטט בגופו,

בני 9 הם היו בסך הכל, צ'אק פגש אותה במקריות בלונה פארק העירוני, הוא עמד בתור לצמר גפן המתוק והיא עמדה בתור לאחד המתקנים וחייכה אליו, איך שצ'אק הביט בעינייה הוא הרגיש בתוכו סערת רגשות, הוא עוד לא הבין מה העוצמה הריי הוא בסך הכל בן 9 אבל היא העבירה בו צמרמורת, רטט, פרפרים בכל גופו

מאז המפגש בגיל 9 צ'אק פגש אותה רק עוד פעמיים בחיים, הפעם הנוספת הייתה בגיל 13 במסיבה של חבר של חבר, צ'אק הגיע לשם בחוסר רצון וקלט אותה בטעות, הוא לא יכל לשכוח את אותה ילדה בגיל תשע וזיהה אותה ישר שראה אותה למרות כל השינויים הפיזים שעברה, גם היא זיהתה אותו וחייכה אליו את אותו חיוך מתוק מגיל תשע.

הפגישה השלישית הייתה הפגישה בה צ'אק החליט שזהו זה, הוא ניגש אלייה

כמובן שהפגישה הזאת גם הייתה מקרית להפליא, פסטיבל בעיר שלהם, כל העיר הייתה שם אלפי אנשים, פגישה כלכך מקרית הם לא תיארו לעצמם, בין כל האנשים וכל העמולה צ'אק קלט אותה, עומדת עם משפחתה, במשך כל השנים הללו היא סיקרנה אותו אפ'עם לא נעלמה מראשו, הוא תמיד רצה לדעת מי היא.

הפעם הוא החליט לשים לזה סוף! הוא ניגש אליה בין כל האנשים, היא חיכתה לו היא ידעה עליו בדיוק כמו שהוא ידע עלייה, כל השנים האלה גם הוא סיקרן אותה

''מי את?'' הוא שאל בחיוך ענקי, ''קימבר'' היא ענתה בחיוך והוסיפה: ''ואתה?''

''צ'אק..'' הוא ענה והיא לחצה את ידו

''את, את תרצי לצאת איתי?'' צ'אק שאל והיה בהלם מעצמו מהאומץ שלו

''כן, בשימחה...זה הטלפון שלי'' היא אמרה ורשמה את הטלפון שלה על שטר של דולר קנדי ודחפה לכיסו של צ'אק

''קימי...בואי חמודה'' אמא של קימבר קראה לה וכך הפגישה השלישית נגמרה, בני 17 בסך הכל

ועכשיו שנייהם בני 19 הם היו יחד שנתיים, מאז הפגישה השלישית הם התחילו לצאת, לא לקח להם יותר מידי זמן כדי להבין עד כמה אהבתם חזקה, עד כמה שהאהבה הזאת מסוגלת להרוג

שנתיים שהם היו יחד, מאושרים, מאוהבים, שמחים. צ'אק תיכנן לבלות איתה את שארית חיו אך לגורל יש תוכניות אחרות...

במסעדה הזאת צ'אק וקימבר חגגו שנתיים, אם צ'אק רק היה יודע שזה יהיה סופה כבר בגיל 9 הוא היה מפסיק לחשוב עלייה.

''צ'אק אני כלכך מצטער בשבילך..'' פייר אמר, אפ'חד מהם לא יכל להבין כמה צ'אק אהב אותה אבל פייר ניסה להבין בכל זאת

''אני הרגתי אותה פייר..'' צ'אק לחש ונשך את שפתו התחתונה חזק

''אתה לא התכוונת..''אמר פייר והמשיך את החיבוק

''פייר אני לא מבין איך זה קרה..''צ'אק לחש ולפייר לא היה משהו שיכול לעזור לו

''אני חושב שכדי שתחזור לבית שלך, תתקלח, תשתה תה..''פייר אמר בהיסוס

''אני לא עוזב את הבית חולים, היא פה!'' צ'אק אמר מיד

''אבל..אתה..צ'אק אני מעדיף שתבוא איתי לבית שלך..''פייר אמר בחשש

''פייר היא בבניין הזה, היא לא איתי בבית!'' צ'אק צעק

''צ'אקי...'' פייר לחש וחיבק שוב את צ'אק שהמשיך לבכות

''נחזור לבית שלך..תחזור לפה יותר מאוחר..''אמר פייר וקם מהכיסא והקים את צ'אק

''אני לא רוצה פייר, אני לא מסוגל..''צ'אק אמר והתיישב על הריצפה הפעם, פייר התיישב לידו וליטף את גבו בניחום

הם ישבו בשקט על רצפת בית החולים דקות ארוכות, פייר לא ממש ידע מה להגיד הוא לא היה במצב הזה בחיים הוא התכונן למצב הזה.

''טוב'' אמר צ'אק אחרי שתיקה ארוכה

''טוב?'' שאל פייר בהיסוס הוא לא הבין על מה צ'אק מדבר ''חשבת בקול?'' הוא הוסיף לשאול

''אני אחזור איתך לבית שלי..''אמר צ'אק, פייר חייך חיוך קטן וקם מהריצפה ועזר לצ'אק לקום

''המכונית שלך...אה לא משנה..''פייר התחיל לשאול והתחרט שהבין שכניראה המכונית לא במצב שמיש.

שנייהם נכנסו למונית ונסעו לביתו של צ'אק, פייר שילם למונית והם נכנסו לבית של צ'אק

''תשב פה, אני יכין לך תה'' אמר פייר וצ'אק התיישב על הספה ופייר ניגש למטבח להכין את התה לצ'אק,

המבט של צ'אק היה קפוא ואדיש, פניו היו עוד חיוורות וצבען עוד לא חזר אלייהן

צ'אק לא האמין שהוא איבד אותה לתמיד

פייר שם לב שצ'אק קם מהספה אך לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת והמשיך להכין את התה

שהוא הסתובב עם התה המוכן הוא ראה מה צ'אק עשה

''צ'אק''הוא אמר בעצב וניגש אליו. צ'אק החזיק תמונה שלו ושל קימבר יחד וליטף את הזכוכית איפה שהפנים שלה היו, שבילי דמעות היו שוב על פניו ומידי פעם הוא משך באפו

''אני לא ממש יודע מה להגיד לך צ'אק..'' פייר אמר בעצב והניח את הספל תה על השולחן

''פשוט תחבק אותי..'' לחש צ'אק ופייר חיבק אותו חזק

''תשתה את התה הזה..''אמר פייר וצ'אק לקח את התה ושתה כמה לגימות

הם ישבו על הספה

''היא איננה'' צ'אק אמר בהלם והרעיד את רגלו

''אני יודע..'' לחש פייר

''אני לא יראה אותה יותר פייר..'' הוא המשיך להגיד

''אני יודע..''פייר שוב לחש, הוא לא מצא משהו יותר טוב להגיד

''אני אוהב אותה כלכך פייר..כל כך'' צ'אק אמר ופרץ בבכי

''אני יודע..'' פייר המשיך להגיד

''מה אני יעשה בחיים בלעדייה?'' צ'אק שאל

''בטוח תמצא אחרת..''אמר פייר בהיסוס

''לא!'' צ'אק קם מהספה במהירות

''אין אחרת! לא תהיה אחרת! קימבר יש רק אחת! ואני הרגתי אותה..''צ'אק אמר ושוב דמעות חדשות פרצו מעיניו

''לא התכוונתי לזה..פשוט..'' פייר אמר בחוסר נעימות

''פייר אין לי חיים בלעדייה..'' אמר צ'אק בשקט

''אל תדבר שטויות צ'אק..'' פייר אמר מיד

''איך אני ימשיך בחיים בלעדייה?'' צ'אק המשיך, הוא באמת לא הצליח לחשוב על יום אחד בלעדייה, בלי לדבר איתה, בלי לשמוע את הקול שלה, ליראות אותה, לדעת שהיא חיה.

''יודע מה צ'אק? אתה צריך מקלחת חמה שתשטוף לך את המחשבות, תעלה עכשיו למקלחת שלך תתקלח תתרענן תרד למטה ונדבר אוקי?'' פייר אמר מיד וצ'אק נאנח

''טוב..'' צ'אק אמר ועלה למעלה לחדרו

הוא התיישב על המיטה, הריח שלה עוד בסדינים, אולי לעלות לחדר לא היה רעיון כלכך טוב

צ'אק קם מהמיטה והרים חולצה שלה מהריצפה ליד המיטה והריח אותה חזק

''קימי..'' לחש צ'אק בעצב ופתח את הארון בגדים המשותף שלהם, אחרי שנה יחד שצ'אק עזב את ביתו ועבר לגור לבד למרות התנגדותו של אימו הוא ביקש מהוריה אישור שהיא תעבור לגור יחד איתו.

צ'אק העביר את ידו על הבגדים שלה, הריח שלה עוד בהם, בכולם, אפילו בישנים מבינייהם

''אני כלכך מצטער..'' צ'אק לחש והמשיך להעביר בגדים שתלויים על הקולבים הוא העביר את ידו על כל דבר שלה בארון אפילו על החגורות שלה.

הוא לקח חגורה אחת שהיא הייתה החגורה האהובה עלייה, היא לבשה אותה בדייט הראשון שלהם, וביום שהיא עברה לגור בבית הזה.

''כל דבר פה מזכיר לי אותך..קימי אני לא יכול לחיות בלעדייך..''צ'אק לחש לאויר

''צ'אק? אתה מתקלח?''פייר דפק על הדלת

''מה? אממ כן!'' צ'אק צעק ונכנס לשירותים בחדרו

''טוב אני למטה..''פייר אמר וצ'אק פתח במהירות את המים של המקלחת כדי שפייר יחשוב שהכל בסדר

צ'אק המשיך להסתכל על החגורה שלה, מחשבות עוברות בראשו, חלקן אובדניות.

צ'אק התחיל להתפשט ונותר עירום לחלוטין הוא אחז בחגורה חזק והעלה את מבטו אל התיקרה

הוא השחיל את החגורה ברווח בין התקרה למסילה של החלון של המקלחת וסגר את החגורה

הוא נעמד על קצות האצבעות על הקצה המקלחת ושם את ראשו בלולאה שנוצרה בזכות החגורה

''אפ'חד לא יכול להפריד אותנו..''צ'אק אמר עצם את עיניו והתקדם מקצה המקלחת שהיה גבוה יותר מרחבת המקלחת ושיחרר את גופו.

גופו נתלה באויר והאויר שהיה בריאותיו אזל במהירות והוא איבד את הכרתו עד שנשמתו יצאה מגופו ועלתה לשמיים להתאחד עם אהובתו הנצחית לנצח....