הפעם החלטתי לדבר על כאב
לא כאב פיזי. שהוא פחות מכאיב. כאב מילולי.
אין לאף אחד מושג עד כמה זה כואב שלא רוצים אותך, שדוחים אותך, שמתעלמים ממך.
ועל אהבה אין על מה לדבר. מישהו שאתה כל כך רוצה אותו, כל כך אוהב אותו, יש לכם חוויות משותפות , רגעים יפים שעברו כל כך מהר, והוא פשוט דוחה אותך ממנו. קשה לי להתמודד עם דחייה . מאוד קשה לי. אני בדרך כלל משיגה את רוב הדברים שאני רוצה בכוחות עצמי, מציבה לי מטרות והולכת עם זה עד הסוף. לא זכור לי משהו או מישהו שלא הצלחתי להשיג. חוץ ממנו..בלי הרבה להשויץ אני חושבת שאני נראית סבבה. יש לי לא מעט ביטחון עצמי, ואם מישהו לא רוצה אותי שילך להזדיין כי הוא באמת צריך זיון עכשיו. אבל דווקא הוא? למה הרגשות שלי אליו חזרו.. למה אני צריכה להתחיל לרדוף אחריו שוב. אני אוהבת את זה, את הציד הזה.. זה אומנם יותר אופייני לבנים , אבל יש משהו כיפי בלנסות להשיג אותו עד כמה שזה כואב ואירוני וקשה(עירבוב של שלוש מילים לא קשורות).כואב לי, אני לא אשקר, כואב לי שהוא כנראה לא רוצה אותי למרות שהוא לא אמר את זה במפורש, אני יודעת,אני מתחילה לאבד את התקווה בקשר אליו. אבל הרי אין מישהו שכל כך רציתי ולא השגתי... אז מה שונה בו? הקטע של האהבה מפריע... אם לא הייתי אוהבת אותו , הייתי מתכננת שלב אחרי שלב.. אבל זה פשוט לא ילך ככה.
אולי האהבה שלי אליו תיגמר בשלב כלשהו?אולי .. כנראה שלא.
אוףף אני רוצה אותו כל כך ... ואין לי שום דרך להשיג אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
