אני באמת רוצה שהעולם יכחד.
אין לי כוח יותר.
לשגרה המציקה הזאת.
המחרפנת הזאת, כל יום אותו דבר, אותה שעה , אותם אנשים,אותם מקצועות.
אותו חרא שאני אוכלת ומקשיבה למורים .
אני כבר בשנה ה-11 ללימודיי ואני מתחרפנת , עוד לא התאוששתי מהבגרויות של שנה שעברה.
חשבתי לעצמי אם חבר שלי שבאמת הייתי אוהבת אותו היה גר לידי או לפחות קרוב אלי, בבית ספר אולי היה לי יותר קל לעבור את זה ובאמת לא להתחרפן.
חוץ מזה , אם אנחנו נתחלק למיליון חלקיקים בחור הזה אף אחד לא ידע מזה..לא נדע שאנחנו לא קיימים יותר וכלום לא ישתנה..
האקס שלי , אהובי שלי , שכל כך אהבתי, היום ראיתי זוג של ילדים בני 14 15 בערך שמדברים אנגלית ונראים ומתנהגים ונוגעים בדיוק כמונו, כמו שהיינו, זוג מושלם , והמתוק שלי באמת אהב אותי , זה הזכיר לי עד כמה הוא אהב אותי , עד כמה הייתי מכורה אליו , למגע שלו והוא לשלי, היינו מכורים ונמשכים אחד לשניה כל כך ...אבל כמו שהאהבה באה מהר ככה היא נגמרה , לפחות מהצד שלו , ואני אוהבת אותו עד היום, לא שוכחת, הפצע עדיין כואב, וכנראה שלעולם לא יירפא, כי אותו אהבתי כמו שלא אוהב עוד מעולם. בכל זאת , הוא היה הראשון שלי , הראשון מבחינת הכל, חבר ראשון, איבדתי את הבתולים איתו, הייתי באמת מאושרת איתו והזמן שהיינו ביחד היה בזמן הבגרויות ונשמנו אחד את השני וכל שניה פשוט עברה כל כך מהר, וכל יום חלף במהירות, ואהבנו כל כך אהבנו. עד שזה נגמר..מסיבה שעד היום לא הבנתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
