.My Way, My Life

הייתי דיי בטוחה שאני הולכת לכתוב קטע. בסוף לא. כבר אמרתי שאני לא החלטית?

~

עכשיו שרשמית זה היום האחרון של חנוכה, אני יכולה להגיד-

נוי, אכזבת אותי.

שוב מגיע החופש, שוב נותנים ש"ב, שוב את מחכה לדקה ה90. ותשע.

טוב. אני אעשה את השיעורים יותר מאוחר. כרגיל.

ושלא תבינו לא נכון, אני לא מתלוננת כי זאת כבר בעיה שלי ;))

~

היום הייתה מסיבת חנוכה בפרוייקט. לא הלכתי. נה נה נה נה. הגיע הזמן באמת.

~

איך בא לי לעשות שינוי תדמית. בעצם לא, כי גם ככה זה לא ישנה הרבה דברים בתפיסה של אנשים לגבי. נראה לי. וחוץ מזה, אני לא באמת מאמינה שזה הפיתרון. (?)

~

כ"כ בא לי לצייר משהו. למישהו יש רעיונות?

~

אוקי, בזה שאמרתי שהבלוג הזה יתעדכן יותר לא התכוונתי לעידכונים כאלו.

אחרי החופש אני מקווה שיהיה לי יותר דברים לעדכן עליהם. בין היתר התוצאות של חלק מהמבחנים. יאיאיאיאיאייי.

אתם יודעים מה לא אמרתי לכם? (או שכן??????????????????????)

חג שמח!

זהו, אמרתי את זה. הא הא. DD:

~

יואו איך בא לי שיבוא לכיתה שלי ילד חדש (מה שכמעט אין סיכוי שיקרה, אנחנו 39 או 40 ילדים ככה ש.. תסיקו מסקנות לבד. בעצם, ישמצב שאנחנו 38? פשוט ילדה אחת עברה בצפר).

אבל אתם יודעים, ילד חכם כזה. לא "חנון", פשוט שידע לאיזו "קבוצה" כדאי לו להשתייך. -_-

~

מצאתי נושא לדבר עליו! (הא, הא).

לפני חופשת חנוכה, הכיתה שלי החליטה שבא לה מסיבה. סבביק. ממממסיבה.

אז היינו בבית של ילדה מהכיתה שאירחה אותנו (מגיע לה ח"ח ענק. זה בהחלט מפחיד לארח כיתה של כמעט 40 ילד. ועוד מתבגרים..), הגענו, פטפטנו קצת (גם המחנכת שלי הייתה שם ד"א), אכלנו פיצות (היה טעים במיוחד!), שתינו, רקדנו, ראינו קטע קטנצ'יק מההופעה של רובי וויליאמס (אל תשאלו XD), היה גם פופקורן ומטבעות שוקולד. (מהמטבעות הצלחתי לא לאכול! יאיי!).

האמת? היה ממש נחמד. קצת קצר, אבל נחמד ביותר.

~

טוב, אני אלך לי לעשות שיעורים בגיאומטריה, אולי גם באנגלית ואלך לישון.

~

מה שמזכיר לי, מחר אני נוסעת לרמת גן DD:

~

טוב, אני אפסיק בחפירה. :))

~

חג שמח ושבוע נפלא!

זהו זה.

אני יודעת שכבר פעם אחת אמרתי את זה, אבל זה לא באמת קרה.

תראו, בפעם האחרונה שאמרתי לעצמי נוי, הגיע הזמן לשבור את השיגרה הזאת, משום מה (ואני לא יודעת למה), קרו לי דברים קטנים ומבאסים כאלו. אתם יודעים, כמו שיש את הדברים הקטנים והמשמחים- רק הפוך.

אני כבר בקושי מעדכנת, למרות שאני נכנסת לפה הרבה.

פשוט אין לי חשק. יש לי זמן. הרבה זמן. אבל לא.

חשבתי על זה והבנתי שלדעתי תמיד הייתי ילדה מופנמת.

לא שלא היה לי עם מי לדבר. היה, יש ויהיה.

פשוט, אני מרגישה שאני לא סומכת על אנשים שיבינו אותי, שיהיו לצידי.

כאילו כל דבר קטן שאני מנסה לעשות לא עוזר.

באמת שלא בא לי להיכנס לדיכאון. אולי בגלל זה הבלוג הזה נפתח.

אני רוצה להתחיל לעשות דברים.

אני חושבת שכבר התחלתי לשנות.

עם כל הקושי וכל הכאב, החלטתי בביטחון שאני פורשת מהפרוייקט.

מהבית השני, הקטן הזה, שתמיד עמד שם מישהו לצידי.

למרות שביגללו החיים שלי לא הפכו ליותר פשוטים, הייתי שם ונהנתי.

נהנתי מהמנהלים, מהמדריכים, מהפעילויות- הכל.

אבל מה לעשות, פעם זה לא היום, והיום הדברים השתנו.

המנהל הראשון שהיה (ממש כמו אבא שני), נאלץ לעזוב. גם לו יש חיים, עבודה.

המנהלת השנייה עזבה. (כן, אמא שנייה אפשר לומר).

המנהל (סוגשל) השלישי, עזב גם כן. (הוא היה מעיין אח גדול).

וככה, אני שם מכיתה ג'. פאקינג כיתה ג'.

אני לא חושבת שמישהו מסוגל להבין את זה.

אני עכשיו בכיתה ח'.

אני פחות או יותר, יותר מחמש שנים מלאות בפרוייקט הזה.

החלטתי לפרוש בגלל מה שהפרוייקט הפך להיות.

כבר לא בית שני.

גם לא שלישי.

ולא רביעי.

יותר כמו בית מחסה או משהו.

כאילו שאני ילדה מסכנה. ולא, אני לא.

המנהל התחלף. הכל השתנה מכיתה ז', אבל אז כניראה שלא הייתי מספיק חכמה לפרוש.

עכשיו אני כן.

עכשיו אני רוצה לפרוש וזהו, החלטתי.

איך הגעתי למצב שאני חוזרת הביתה מורעבת? עם בטן כואבת?

ושלא תחשבו שאני רזה כן?

אבל עדיין.

אז התלוננתי שרע לי שם. לא צריך לקרוא לי בכיינית ולא צריך לקרוא לי מפונקת. זה כבר עבר את הגבול.

הודעתי להם שאני רוצה לפרוש. הם רוצים שיחה. טוב נו, ינסו לשכנע אותי ואני לא אחזור לשם. הא הא. מעודד.

טוב, בעיה שלהם.

*אני עוברת נושא*

תגידו, איך יודעים שמורה שונאת אותך? אני כבר ממש בטוחה שהיא שונאת אותי ואין לי מושג למה.

יש מספיק אנשים ששונאים אותי בעולם הזה (שיפסיקו ), אז אני לא צריכה עוד אחד. עוד אחת ליתר דיוק. ועוד מורה.

בבקשה תנסו לענות לי על זה. אני אשמח לתשובה. )):

טוב, אז נראה לי שכאן אני אסיים את הפוסט הזה.

כמו שכבר אמרתי בהתחלה, הבלוג הזה הולך להשתנות חד משמעית.

אם פעם עידכנתי פה פעם בשבוע- שבוע וחצי מהיום זה יהיה עידכון כל יום, יומיים.

טוב, אני לא אחפור יותר.

זאת שלא ממש יודעת אם מישהו מתעניין בה.

אוקיי, קראתי כמה פעמים את הפוסט הקודם והגעתי למסקנה -שלפחות בעיניי- הפוסט יצא כל כך רדוד.

אני מנסה לכתוב כאן דברים אחרים, אתם מבינים?

לא עוד אחת שחושבת שהיא שמנה.

לא עוד אחת שאין לה ביטחון.

לא עוד אחת שלא במרכז העניינים.

אבל מה לעשות, יכול להיות שלפעמים אני כזאת.

אולי אני מנסה להיות שונה ומיוחדת, אבל במיוחד פה, בישרא, אני מגלה עד כמה אני לא היחידה שחושבת ככה.

אז, כפי שאמרתי, קראתי את הפוסט הקודם וראיתי איך שמכל דבר טוב אני נוטה לרשום גם את הצד הפחות טוב.

אולי ככה מתנהגים בגיל ההתבגרות?

רגע.. זה אומר שאני כבר לא מיוחדת ושונה?

אתם מבינים?

הכל, פשוט... הכל כל כך מסובך לפעמים, אני מנסה למצוא את הקצה של החוט בתקווה שהוא עוד שם, שהוא עוד לא הסתבך עם עוד כמה דברים.

אני פשוט מנסה לבוא בגישה חיובית לכל פוסט, אבל לפעמים זה לא כל כך מצליח.

אז אני מקווה שלא תחשבו שאני עוד מישהי.

אני מקווה שלא תחשבו שאני עוד אחת שלא מרוצה מהמראה שלה, מהמשקל שלה, ובלה בלה.

אם כי חלק מזה נכון.

אני לא עוד מישהי, אבל אני לפעמים חושבת על המצב.

עכשיו אתם קצת יותר מבינים אותי, אני מקווה, נכון?

מקווה שלא תחשבו שזה עוד בלוג סתמי,

נוי.