.My Way, My Life

כתבתי קטע, מוזר במקצת, נכתב בעקבות השיר "nobody's home" של אבריל, ואולי בעקבות עוד כמה דברים. אבל רק אולי.
טוב... אז.. הנה:

זה היה עוד יום קשה. עוד יום מוזר. עוד יום חסר משמעות, לפחות ככה הוא התחיל, בשבילה.
עמדתי שם, צפיתי בה. צפיתי בהם.
כל יום, עומדים ומתעלמים. חסרי רגש. חסרי הבנה.
"היי", היא אמרה.
השתיקה המיוחלת הזאת, שנשמעה כל יום בעבר, חזרה לראשה.
הם ישבו שם ודיברו. היא רצתה להצטרף, להתחבר, להיות שייכת.
היא נעמדה מסביב לקבוצה וניסתה להתחבר אליהם, ברוב טובה.
הם הלכו למקום אחר.
הם עזבו אותה.
הם הכו אותה בליבה בלי רחמים. שוב.
הם, החסרי רגש.
היא הלכה למקומה מיוסרת, מנסה לחשוב מה עשתה שזה מגיע לה.
הדמעות החלו לרדת, בלי לחדול.
היא לא עמדה בזה.
היא לקחה את הילקוט, יצאה מהכיתה, מבית הספר, טיפסה על הגדר והחלה ללכת.
לא היה לה מושג לאן.
היא הייתה אבודה, כילדה קטנה.
לא היה לה לאן לחזור.
הבן אדם היחיד שאי פעם הבין אותה, לא נידה אותה, אהב אותה, כבר לא היה לצידה.
הוא השתנה מקצה לקצה.
היא הייתה צריכה לוותר פעם אחר פעם על עוד איזה חלק קטן וחשוב מאישיותה.
היה לה קר. כ"כ קר. הקור כאילו חדר אל מתחת לעורה הפגוע.
טעות אחר טעות, חשבה, הביאה אותה למצב הזה.
היא לא הייתה שייכת לשום מקום.
לא היה מי שיעזור לה להבין.
היא ניסתה לשקר לעצמה בעבר, אך היא ידעה שמהיום זה הולך להיפסק.
היא לא רצתה לוותר על החלומות שלה.
היא לא רצתה לוותר על הרגשות שלה.
היא לא רצתה לאבד את שפיותה.
לפתע הדמעות פסקו.
האיפור ששמה נמרח. לה לא היה אכפת.
היא חזרה לשם, לבית הספר שבאותו הרגע נראה לה כמו בית משוגעים.
היא הייתה אבודה במקצת.
לא ידעה מה הולך לקרות, להיעשות, אך רגליה לקחו אותה לשם, בלית ברירה.
היא נכנסה לבית הספר. הרוח נשבה קלות, שיערה השחור כעורב התנופף.
היא הלכה לכיתתה, שבורה, מרוסקת.
הדממה הזאת, חזרה, כשכל עיני הכיתה הופנו אליה.
אף אחד לא העיז לומר מילה.
"אתם פשוט חסרי רגשות. אני ויתרתי על כ"כ הרבה דברים למענכם.
פעם, פעם הייתי חברה שלכם, זוכרים?
נראה לי ששכחתם. שזה נמחק, נעלם. הכל קורה כ"כ מהר, בשניות.
למה אני צריכה לוותר על החלומות שלי בגללכם?
למה אני צריכה לוותר על האישיות שלי?
למה אני צריכה לחיות עם רגשות אשמה על משהו שכלל וכלל לא עשיתי?
למה אני צריכה לחשוב עליכם יום ולילה, כל שעה, כל דקה?
אני בסה"כ רוצה ללכת הביתה.
אבל אין לי לאן ללכת.
אין לי את האנשים שהיו לי בעבר.
אין לי את מי שינחם אותי בצרה, את מי שיעודד אותי.
ואם תשימו לב, טוב טוב, תראו, שגם לכם אין. שומדבר. כלום.
אתם הרי לא באמת חברים. אתם סתם עוד אנשים. אויבים אחד של השני.
כל אחד מנסה לחשוב לטובתו היחידה. כל אחד חושב פה רק על עצמו.
שום רגש, שום חברות, שום אהבה אמיתית.
אתם סתם אבודים בעצמכם. בתוך האופי המתנשא הזה, המגעיל, הקר.
זה שדורך ורומס כל פעם מחדש בלי להסתכל סביב.
אתם לא יודעים מה אני מרגישה כל יום.
למה אף אחד לא עוזר לי? למה אף אחד לא פונה אלי, מתקן אותי, מחזק אותי?
אני בסה"כ עוד אחת, עוד איזו ילדה, בשבילכם.
תסתכלו סביב! כמה בעיות יש פה, כמה שקרים, כמה תככים.
כולם פה שבורים. בפנים.
אף אחד לא מעז להתלונן, להפגין את דעתו הכנה, האמיתית.
זה לא יעזוב אתכם. פשוט לא.
כל עוד תמשיכו ללכת עם כיסוי בעיניים, כל עוד תמשיכו ללכת אחד מאחורי השני, כלום לא ישתנה.
כל אחד פה עסוק בעצמו. לא טורח, פשוט לא טורח להס.. אתם יודעים מה?
אתם פשוט חבורה של רודנים.
אני רק רציתי להיות חלק מכם. אני לא מאמינה שבכלל העליתי על הדעת דבר מגעיל שכזה.
אתם משאירים מאחור את החברים האמיתיים שלכם, החוויות, התחושות.
פה אין לי אף אחד. לא את ולא אתה.
עד שהיה מישהו אחד, ואתם יודעים טוב על מה אני מדברת, אתם נידיתם אותו.
הוא היה זה שתמיד היה במרכז העניינים ועזר לכם בכל דבר, ואתם פשוט העפתם אותו. בלי רחמים, בלי רגשות.
אז, הוא חזר אליכם ועזב אותי.
אתם מאושרים עכשיו?
אתם שמחים שהרסתם עוד משהו בחיים שלי? ושלכם?
אל תנסו להיות מישהו שאתם לא.
אתם יודעים מה? אתם פשוט לא שווים את זה." היא אמרה.
המשפטים הדהדו בראשיהם, שוב ושוב.
הם לא הפנימו את כל המילים שנאמרו.
היא הפנתה את ראשה אל הדלת.
היא נראתה לפתע באור כ"כ שונה.
הדמעות החלו לזלוג מבעד לעיניה האדומות, שוב.
היא בכתה, בלי קול.
היא החלה ללכת במסדרון בית הספר, יצאה אל החצר, והדמעות המשיכו.
היא נזכרה בכל הדברים שעשתה וחוותה. גם באלו שלא רצתה להיזכר בהם.
כך גם הם.
מחשבה אחר מחשבה עברה בראשיהם.
הם הרגישו משהו לא מובן, לא ידוע, שלא הרגישו בעבר.
כל מילה ומילה שלה, חדרה לפתע לליבם מזווית אחרת.
הם ניסו להבין את הטעות.
הם הבינו מה הם השאירו מאחורה.
אולי הבינו מאוחר מידי, בשביל שכל זה יהיה אמיתי.

יואו. בימים האחרונים בקושי היה לי זמן לעשות משו =/
אתם זוכרים שכתבתי שאני רוצה ריגושים..?

אז זהו, שהם קרו. אבל זה ממש לא מה שציפיתי.

אוקיי, אז אני אתחיל בכך, שאני ועוד שלוש בנות כתבנו מכתב למורה שלנו. כן, כן. מכתב. מכתב דיכאוני, מכתב קשה, מכתב עצוב, מכתב משונה. אם אני הייתי קוראת אותו ולא הייתי יודעת שאני אחת מאלו שרשמה אותו, הייתי חושבת שאני צריכה פסיכולוג או משהו. פתאום הכל נראה באור כ"כ שונה. באור כ"כ.. מציאותי...

מצאתי את עצמי יושבת בבית של חברה, עם עוד חברה, ומוצאת את עצמי מגחכת. מגחכת על המצב העגום. אחת מהחברות התחילה לבכות, השניה נכנסה לדיכאון ואני? אני פשוט ניסיתי (או שאולי מנסה?) להפנים את המצב.

אחד המשפטים שאמרנו אחת לשניה היה: "המצב לא יכול להיות קשה יותר". או משהו כזה. אז זהו- שטעינו. המצב בהחלט הפך לקשה יותר.

זוכרים את הסיפור עם האייסיקיו? שילדה מהכיתה שלי רשמה לי במסן שאני מנסה להיות מקובלת ולא הולך לי וכל זה... אז המורה שלי החליטה שהיא רוצה לעשות דווקא עכשיו, שיחה. היא דיברה עם הילדה ואיתי, היא אמרה שהיא לא זוכרת, שזה היה מזמן. בסוף המורה שלי אפשר לומר הכריחה אותה להתנצל.

שואלים למה המצב גרוע? אז ככה-

מסתבר, ששתי בנות הלכו ליועצת ואמרו על אותה הילדה שהיא מנסה לסכסך (משהו כזה). היועצת פנתה למחנכת שפנתה לילדה שעשתה איתה שיחה. נחשו מה? היא בכתה. אחרי כמה ימים הגיעה השיחה שתיארתי לכם למעלה.

אז יוצא שהיא חושבת שאני הלכתי ליועצת ודיברתי עליה.

וזה כ"כ לא נכון!!!

אז נכנסתי לכיתה (באיחור קל), וחלק מבנות שגם ככה היו לא בצד הזה ולא בצד הזה, חשבו שזאת אני ועוד מישהי שעשינו את זה!!!

לילדה הזאת, יש בת דודה בכיתה. עכשיו אני נכנסת, והבת דודה קוראת לילדה שהייתי איתה בשיחה-
בת דודה שלה: "זאת זאתי עשתה את זה?!" (היא לא פנתה אלי).
אני: "אני לא עשיתי את זה! קשה להבין? אני לא הלכתי ועשיתי את זה, אז אל תדברו עלי מאחורי הגב כי אני יודעת טוב מאוד שאתן מדברות עלי!"
היא: "לא דיברתי עלייך! מה את מכניסה לי מילים לפה!!!" ובלה, בלה, בלה.

משהו כזה. זה היה דיי נורא.

אחרי זה אמרתי לילדה ההיא שאני לא עשיתי את זה והיא אמרה שהיא מבינה.

מה זה עוזר לי?!

גם ככה הם לא מזמינים אותי לימי הולדת.

גם ככה הם לא מזמינים אותי למסיבות.
גם ככה הם פונים אלי רק שהם רוצים משהו.

אין להם בושה. פשוט אין.

אז אכן, המצב נעשה גרוע יותר.

באמת שאני מקווה לטוב.

אז ככה, סופסוף תקופת המבחנים הולכת להסתיים ויהיה לי קצת זמן לעצמי.

רגע.. אויישי. כשתקופת המבחנים תסתיים זה.. זה.. אומר.. פרוייקט ._.

לא משנה.

אז כמו שאני אוהבת להגיד לכם שוב, ושוב, ושוב, על החיים שלי-

עוד יום שעובר.

עוד דקה.

עוד שניה.

בא לי שיקרה משהו מפתיע, מיוחד, משהו טוב.

שאני לא אבין מאיפה הוא מגיע, אבל שיגיע!

אני שמה לב שכל יום אני באה מבצפר, אוכלת, שותה, רבע שעה טלויזיה ו... מחשב.

זה יצטרך להיפסק מתישהו.. נכון?

-

בכ"מ הבנתי מה אני צריכה לעשות ביחד עם עוד חברה.

נכתוב מכתב למחנכת. היא לא תוכל לא לעצור אותנו, לא להביע דיעה, לא להקשיב.

היא תצטרך לקרוא, ולקרוא, ולקרוא וזהו. היא בטוח תיקח אותנו לשיחה.

-

כן, כן, אני יודעת, היום התמלאו 13 שנים שלמות לרצח רבין.

אני בטח עוד אכתוב עליו, אבל לא עכשיו. אני פשוט לא מרגישה שזה הזמן המתאים.

אני רק ארצה להגיד כמה מילים.. הוא היה איש שהקדיש חלק נכבד מחייו לישראל.

רמטכ"ל? היה.

ראש ממשלה? היה.

שר ביטחון? היה.

שגריר? היה.

אתם קולטים? הוא היה ממש חלק חשוב במדינתנו, והעובדה שהוא לא מת מזיקנה או

משהו אלא רצח, צריכה "לפתוח" את העיניים לכמה מאיתנו.

הקטע הכי אבסורדי שבעצרת שהוא נרצח בה, הסיסמא הייתה "כן לשלום, לא לאלימות."

ממש הזוי, לא כך?

-

נממ בקשר לסיפור אין לי מושג מה אני אעשה.. טופ מה זה מעניין אתכם בכלל? נמממג.

דניאלה? אני דורשת ממך לעזור לי בסיפור החדשדש (כן, הסיפור הזה). אל תדאגי, לא הכל

יהיה מושלם אבל יהיה נחמד פחות או יותר. אה, כן, וגם האח הגדול יהיה שם. ולא, לא התוכנית.

-

רעידת אאאאאאדמההההההה!

יואו, אתמול בבצפר הייתה לנו רעידת אדמה! בערך 5 ברציפות.

משהו לא נשמע לכם?

צודקים.

אנחנו יושבים וזה, פתאום האדמה רועדת. השולחנות זזים. הבקבוקים רועדים.

רעידת אדמה!!!

לא.

מסתבר שבסה"כ שיפצו ליד הכיתה שלנו והשתמשו באיזה מכשיר כדי לדחוס אדמה. .___.

-

חיים מאוד מעניינים יש לי.