השבוע שעבר, היה שבוע קשה בשבילי.
כל הלחץ הזה שמסביב, הנה חוזרים ללימודים, כ"כ הרבה בעיות לא פתורות, כ"כ הרבה דברים לעשות.
מי שקרא בפוסט הקודם, יכול לראות שהייתה ילדה שהעליבה אותי מאוד. ממש פגעה בי בצורת הדיבור שלה.
אני כהרגלי לא החזרתי לה, אחרת בטח היה עלי חרם עכשיו או משהו וכתוצאה מכך יצא
שסיפרתי את זה למחנכת שלי. למה? בגלל שהיא עשתה איתי ועם עוד שתי בנות שיחה ביחד, על המצב החברתי הירוד והיבש בכיתה שלנו. (שיחה, שאני וחברות שלי רצינו שתתקיים כבר מזמן. עד שנמצא זמן מתאים השיחה נמשכה משהו כמו רבע שעה, הרבה פחות זמן ממה שהייתי זקוקה לו).
מהשיחה הזאת לא יצאו כ"כ הרבה דברים, אבל כתוצאה מהשיחה, המורה שלי ניהלה שיחה בכיתה, והיא בצורה המאוד כישרונית(?) שלה, הצליחה לכוון את השיחה אל האייסיקיו, אל מה אני כותב לאחר, אלי.
היא פנתה אלי (כמובן שלפני זה היא פנתה לעוד כמה) ושאלה אותי אם שלחתי משהו לכיתה. אז הגבתי ואמרתי לה שכתבתי בסטטוס של האייסיקיו חג שמח.
לאחר מכן, היא שאלה אותי אם קיבלתי תגובות, ויצא שזה נגרר לכך שקיבלתי גם תגובות לא טובות.
אני חושבת שלא הפסקתי לגמגם באותו הרגע. תחושה כ"כ מוזרה, כ"כ מעיקה. אמרתי שהייתה תגובה שמאוד פגעה בי, והמורה שאלה את הכיתה מי עשה את זה (המורה ידעה מי עשתה את זה).
כמובן שלא הייתה תשובה, והמורה המשיכה בשיעור.
לאחר מכן, בהפסקה, היא לקחה אותי החוצה ואמרה לי לקחת את הילדה שעשתה לי את זה ולברר למה היא אמרה את מה שהיא אמרה. היא אמרה לי שהיא רוצה שאני אעשה את זה באותו היום ואגיד לה מה קרה באימייל אבל הבעיה היא, שלא ידעתי מה לעשות.
אני רוצה לדעת למה, למה היא חושבת את מה שהיא חושבת עלי, למה היא פגעה בי בצורה כ"כ פוגעת (גם אם זה לא נראה ככה).
מצד שני, אני בכלל לא רוצה לדבר איתה, להתקרב אליה, לשמוע אותה.
מה לעשות?
-
אוף. לא מספיק הבעיה שלמעלה, הפרוייקט עומד להתחיל. בנוסף, לא רק שהפרוייקט עומד להתחיל, תקופת המבחנים התחילה. לא רק זה, אני מרגישה שאנשים פחות מתייחסים אלי, רבתי עם חברה, אני לא מפסיקה להיות במחשב. מה קורה לי?
אני מרגישה שיש אנשים, שממעיטים מערכי, שלא מבינים אותי. אני מרגישה תקועה.
אני רוצה לחיות את החיים אבל אני מרגישה שהשיגרה דוחקת בי ונמאס לי!!!
נמאס לי שאני חוזרת ועושה כל יום את אותו הדבר.
נמאס לי שהכיתה שלי לא ממש מתייחסת אלי.
נמאס לי שאחת החברות שלי לא מבינה אותי.
נמאס לי להיות לא מקובלת (למרות שככה, נעים לי, עם האנשים שאני אוהבת מתוך בחירה).
נמאס לי שאני חושבת על הפרוייקט כאל דבר רע.
ואם כבר מדברים על הפרוייקט... הוא הולך להתחיל. אין לי שם הרבה חברות. שלוש. זהו. אני לא חברה של השאר כי אני פשוט לא "ברמה" שלהן, זה מה שאני חושבת.
אני לא יודעת אם אני אצליח ללמוד שם בצורה נורמלית, אני לא יודעת אם אני אסתדר עם המנהלים בצורה נורמלית, אני לא יודעת אם אני אסתדר עם המדריכים בצורה נורמלית, אני לא יודעת אם ההורים שלי ירצו לשלם או אני נרצה לשלם כ"כ הרבה כסף כי העירייה כבר לא מוכנה לממן את הפרוייקט.
אני מרגישה שהפרוייקט תורם לי המון וגורע מצד שני המון.
לא יהיה לי כ"כ הרבה זמן בשבוע להיות לבד. לא יהיה לי הרבה זמן לכתוב. לא יהיה לי הרבה זמן לצייר. לא יהיה לי הרבה זמן לנגן. ואם כבר מדברים על לנגן, לא מסכימים להעביר אותי לשיעור גיטרה.
אעבור את כל זה- אני אעבור. השאלה היא איך?
-
ועכשיו לנושא ממש לא קשור. לבנות שבינכן, אני ונעמי פתחנו בלוג משותף- בלוג בנות.
מאוד אשמח אם תיכנסו- בנות בריבוע.
-
אממ, אני קצת מאוכזבת מעצמי שזהו עוד פוסט רדוד, על עצמי, משהו שלא ממש מעניין אנשים.
באלי כ"כ לאהוב מישהו. מישהו שיאהב גם אותי באמת. את האופי שלי.
הבעיה, שמהכיתה שלי, אני ממש לא רואה משהו באופק.
אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noy. Just Noy.
