שלום :))
נראה לי שפחות או יותר, בזמן האחרון אני מתחילה להבין מי הם החברים האמיתיים שלי.
לא אלה שיושבים מאחורי המחשב ומסננים את ההודעות שלי.
לא אלה שנמצאים שם רק כדי לקחת ממני משהו.
לא אלה שנמצאים שם רק כדי לחשוב אני לא חשובה.
אלה שבאמת חשובים לי ואני חשובה להם.
התחלתי לגלות ולהאמין לכמה כאלו, לא בא לי שזה יפסק.
לא בא לי לאבד את מי שאני חושבת ורוצה שיהיו חברים שלי.
והחברים האלו?
הם לא בהכרח פה לצידי, הם גם נמצאים שם מאחורי המסך של המחשב, אנשים שלא פגשתי כלל וכלל, שחלקם יותר חשובים לי מאנשים שאני מכירה.
הכל לפעמים יכול להיראות כ"כ משונה, ואני דיי בטוחה שזה כבר קרה לכם.
שלא ידעתם כבר מי חבר שלכם ומי סתם חבר שרוצה "לסחוט ממכם מידע".
וזה דיי מעצבן אותי שאני בכלל חושבת על האופצייה הזאת כי באיזשהו אופן זה לא בסדר מצידי לחשוב ככה.
אבל זה מה שאני מרגישה.
לכל אחד יש את השאיפה לעולם מושלם, אבל כשחושבים על זה...
איך עולם יכול להיות מושלם בלי קצת עצב?
אני יודעת שזה מוזר לשמוע את זה ככה.
אבל תחשבו על זה.
תחשבו על זה לעומק.
~
כואב לי הגרון. אני מקווה שזה יעבור בהקדם.
~
אני מרגישה שהפוסט הזה תקוע. לחלוטין תקוע.
איך אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת.
או שכן?
זה לא מוזר שבנאדם אוהב, או לפחות יש בו איזה חלקיק שרוצה להיות מדוכא?
כ"כ בא לי להיות מאושרת.
אולי אני מונעת את זה מעצמי?
אני מאוד מקווה שלא.
הגעתי למסקנה עם כמה אנשים, שהביטחון העצמי שלי מאוד, מאוד, מאוד נמוך.
זה כ"כ מוזר שאני חושבת על זה.
כי אני לא רוצה בזה.
אני רוצה שאנשים כן יתקרבו אלי וכן ירצו להיות בחברתי.
לכתוב את הפוסט הזה, זה קשה לי.
אני מניחה שאני אפסיק ואערוך או משהו.
בלוג נטוש שכזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noy. Just Noy.