.My Way, My Life

באלך להיות מקובלת אבל לא יוצא לך את רואה , אז למה בכוח ?

אני לא רוצה ללכלך עליה, אבל סליחה? זאת פשוט חוצפה.

מה זאת אומרת "בא לך להיות מקובלת אבל לא יוצא לך?" קודם כל, אני לא מנסה להיות מקובלת. חלקכם בוודאי שואלים את עצמם- למה? למה לא להיות מקובלת? מה רע?- אז תסבירו לי איך אני יכולה להפוך "למקובלת" עם ילדים כמוה?

ושתבינו, הכל התחיל מחג שמיייח באוואי. חג שמיייח- זה היה "האסון". בגלל זה את יכולה לדבר אלי ככה? ממש לא.

מה שמוביל אותי לנושא שעליו רציתי לדבר-

איך זה יכול להיות שבן אדם מנסה להיות מקובל בחברה אבל הוא דורס את כולם בדרך? גם את אלה שהוא לא מכיר. גם את החברים הכי טובים שלו. את כולם. איך זה קורה?

תראו, אני לא מנסה להיות מקובלת כי יש לי את החברות שלי, חברות אמיתיות, בלי מסכות, נטו. אצלנו אין מקובלת ולא מקובלת. אנחנו פשוט אנחנו.

בואו נגיד שאתם מנסים להיכנס לחבורה כלשהי.

בטח קודם תנסו להתלבש כמוהם, לנסות להתנהג כמוהם וכמובן- לדבר איתם. אז השאלה שלי היא למה לנסות לשנות את עצמך בשביל אנשים אחרים שאני בספק אם אתה מכיר? למה? זה פשוט דבילי, חסר ערך. 

אני לא באה לתקוף קבוצות של אנשים. באמת שלא. יש אנשים שבאמת כאלו, שלא צריכים להשתנות בשביל האחר, וזה בסדר כי הם כאלו. זה האופי שלהם והם לא משנים אותו בשביל להיות כזה.

אבל מה בנוגע לאנשים שמשתנים במהירות על? מפה לשם ומשם לפה. הם משתנים ומשתנים ואין אף אחד בסביבה כדי לעצור בעדם.

אין אף אחד בסביבה כדי לעזור לבן אדם למצוא את עצמו. לעזור לו למצוא את האופי שלו, האישיות האמיתית והמדהימה שלו.

אין בעולם מישהו מושלם. אף אחד לא יכול להשתייך לאינספור קבוצות. וזה נורמאלי, זה בסדר.

יש בעולם אנשים שטוב להם עם עצמם, שהם אוהבים את עצמם איך שהם. וזה בסדר כל עוד זה לא פוגע באף אחד.

ואם כבר מדברים על "קבוצות"...

מה זה קבוצות?

זה פשוט שטויות. בגללן הכל מתחיל מלכתחילה. בן אדם מרגיש שהוא רוצה להשתייך לקבוצה מסויימת כדי להרגיש שהוא לא לבד, אז הוא משתנה. בלי לחשוב. זה פשוט קורה.

אני רוצה להאמין שהקבוצות לא קיימות. אבל ככה או ככה הן שם. אני מאמינה שיש מקום בלי קבוצות. מקום שלו, חם, פתוח. אבל אצלי זה לא ככה.

הן לא עוזבות אותי בבצפר, בכיתה. אני מרגישה תקועה. מנסה לדבר עם המורה שלי, לקבוע איתי, איתה ועם עוד כמה בנות שיחה אבל היא לא יכולה. אפעם. ואם היא יכולה אז זה לחמש דקות. ממש עוזר, הא?

אני רוצה לנסות לפתור את זה, אבל זה "תיק" גדול מידי לכמה ילדות. נראה לי.

הרי אחרי הכל, אי אפשר להתכחש לאמת. המקובלים רוצים להישאר מקובלים, להיות דרגה אחת מעל כולם וכל השאר פחות חשובים מבחינתם.

יש כאלו "מקובלים" "שהעסק" אצלם שונה, "מיוחד". שהם לא רוצים להיות מעל כולם אבל זה פשוט קורה וזה כ"כ כואב. למה זה צריך להיות ככה? הרי כולנו שווים.

תתארו לכם חיים ללא קבוצות. כולם חברים של כולם. הרגשה כ"כ כייפית. אפשר לדבר על הכל בתחושה שפה מבינים אותך, חושבים עלייך, לטובתך. נשמע מושלם מידי? כניראה שכן.

אני אנסה לשנות. אין לי ציפיות שבעתיד אני אדבר עם הילדה (שמוזכרת בהתחלה) עלי, על החיים שלי. לא, לא ולא. הציפיות שלי הן שהיא תגיד לי שלום בלי להתבייש שמישהו יראה אותה עושה את זה. שהיא תגיד לי שלום כי היא רוצה לנסות להתחבר עם השונים. לא ע"פ היופי, אלא האופי.

אני כרגע חושבת על איך ילדים שאומרים לכם משהו כמו - באלך להיות מקובלת אבל לא יוצא לך את רואה , אז למה בכוח ? יכולים לחיות בלי לשים לב למה שהם אומרים. אולי בה זה לא פוגע אבל בי זה כבר פגע.

זה הוכיח לי שהיא לא מושלמת, היא הראתה לי את הצד הרע שבה.

ובאמת ברגעים שכאלה, אני מתחרטת ובאותו הזמן שמחה שאנשים שאני מכירה אישית לא נכנסים לפה ורואים את כל מה שהם מפספסים, או שלא. למרות שאם זה היה קורה אז בטח חלק היו לטובתי, חלק לטובתה וזה היה משהו כמו-

"מה את בסדר? את כ"כ הולכת להתחרט על זה" או-

"מה, אני? אני לא אמרתי את זה" או-

"את התחלת!".

ממש כמו תינוקות בני 13 ממדרגה ראשונה.

כ"כ בא לי להראות לה את זה. אחח'.

אבל לא. פשוט לא. אני לא רוצה להרוס את מה שכבר יש לי למרות שאני יודעת שיש הרבה שיעמדו לצידי. אני יודעת שזה ידרדר וידרדר ולא יפסק. זה מה שחסר לי. שיחות עם היועצת. -.-

אז אם משהו כזה קורה לכם, בבקשה תחשבו מה אתם עושים. בין אם זה בצורת הנגרר או הגורר.

ולחשוב שהכל התחיל משתי מילים, פשוט בלתי יאומן.

חג שמיייח.

זה כל כך עלוב ופתטי כל המקרה הזה.

בכ"מ חג שמיייייייייייייייייייייח שיהיה לכם. חופש בלי צרות. פשוט חופש.

חג שמח.

עריכה~

03:10 בלילה. חשבתי על זה קצת. למה אנשים תמיד רוצים למצוא את הפאקים של האחרים ולא את התכונות הטובות, הנעימות? כדי להוכיח שאני יותר טוב? זה לא שווה את זה.