נוסטלגית (ע"ר)

מזה תקופה אני רוצה לכתוב את הרשומה הזו.

על הקשר הפתלתל ביננו. לעיתים הוא הכי מתוק בעולם, ולעיתים אני חורקת שיניים וכועסת כל כך מההתנהגות שלו.

בוא נתחיל מההתחלה.

עברתי הריון לא פשוט איתו. בעיקר הסוף היה כל כך כבד וכואב וגם לא נגמר. כאבים איומים בעצם הפוביס שבשבועיים האחרונים סבלתי כל כך מקימה אחרי שינה שדמעתי ובכיתי. בשבוע האחרון כבר ישנתי בישיבה. כמה סבל וכאב... שבוע 42 הוא הואיל בטובו לצאת אחרי לידה שלא נתנו לי לקום מהמיטה והכאבים של העצם ההיא והגב כאבו יותר מהצירים.

הוא נולד. אני רוצה להחזיק אותו ולא נותנים לי כי דיממתי ורצו לראות מאיפה הדימום. עברו כ10 דקות עד שנתנו לי אותו. ואני מרגישה שכאן יש פיספוס גדול. הדקות הראשונות להתחברות-בונדינג כ"כ חשובות בקשר האם-תינוק (ולאחר מכן ילד,נער וכו') שאני כ"כ מצטערת שלא הניחו לי אותו על הבטן מיד כמו שעשו לי עם הבן הבא אחריו והתינוקת הטרייה. משום מה אני מרגישה שזהו הגורם לחוסר ההיקשרות, או היקשרות מאוחרת שלנו.

אמא טרייה.

כמה שהייתי דודה מנוסה וחשבתי שאני יודעת הכל על טיפול בתינוקות, שגיתי כל כך, ברמה הכי בסיסית שיש. אני מצירה על זה שנתתי לו בהשפעת בעלי לעבור לחדר משלו בגיל שבועיים, זה גם קצת הרס את הבונדינג. הבכיות הבלתי פוסקות שלו של גזים וגרפסים שלא הגיבו בכלל לטובה כשהרמתי אותו, חיבקתי אותו, גרמו לכך שלא אנסה בכלל, כי גם ככה הוא ימשיך לבכות. וכשניסיתי לשים אותו במנשא הוא צרח וצרח כי היה לו קשה המגע והחיבוקים (גירוי יתר) גם גרם להפחתה של ניסיון להתקרב אליו, לחבק. רק כשהוא היה חולה הוא היה מניח עלי את הראש. את החסכים של החום והאהבה אני רואה עד עכשיו, כמה הוא צריך ורוצה את החיבוקים הללו.

דיברתי איתו אנגלית באחד עשר חודשי חייו הראשונים. חשבתי שלדבר באנגלית לתינוק יהיה לי יותר קל וגם רציתי שהוא יכיר את השפה של משפחתי. יצא כך שלא דיברתי איתו כל כך והסברתי לו. הייתי מנותקת ממנו רגשית. לקח הרבה זמן להתחבר. באחד מהימים התחלתי לדבר איתו עברית לשם ניסיון והפלא ופלא התחלתי לדבר איתו הרבה יותר, להסביר לו להיות איתו. עד גיל שנה בעצם הוא לא קיבל חיים רגשיים אני חושבת ולכן הוא נמצא בערך שנה באיחור כל הזמן בפאן הרגשי. בנוסף נראה לי שעצם השפה של האנגלית שאיתה דיברתי עם משפחתי גרמה לי להשליך את הקשר הלא בריא של המשפחה שלי ובעיקר של אימי אליו. הוא היה תינוק גדול והוא מאוד איחר בהתפתחות התהפכות, זחילה. וחשבתי שמשהו לא בסדר אצלו שהוא לעולם לא יצליח ל.... ואין לי ספק שהמחשבות השליליות שלי כלפיו (כמו גם שחושבת על עצמי) גרמו לו לביטחון העצמי הנמוך שלו.

הפריחה של הקשר ביננו היתה לדעתי בשלב שהתחלתי לדבר איתו עברית ועד להולדת בנינו השני כשהוא היה בן שנתיים. הרגשתי אליו אהבה גדולה לפני הלידה של השני הוא היה חמוד ומקסים. ככה שאני מסכמת את זה יוצא שהיה לנו כשנה של פריחה...

עם הולדת השני, זה לא קרה מיידית אבל הוא התחיל את גיל שנתיים הנפלא, והיה לי קצת קשה המעבר בין אחד לשתיים. אבל עדיין הסתדרנו נפלא בחופש הגדול מהמשפחתון והוא נגמל יפה בגיל שנתיים וכמה חודשים.חוץ מהלילה שעם זה אנחנו מתמודדים עד היום. הוא נגמל יפה בלילה עד שחזר לשנת לימודים במשפחתון (אחר).

אולי זה גם המסגרות מאז הלימודים בגיל שנה וחצי, מילא מסגרות. אבל איפה שגרנו המטפלות לא היו כאלה מדהימות ונראה לי שהוא סבל. הילד הרגיש שלי. ראיתי את התמונות שלו במסגרת שבה היה בגיל שנה וחצי עד שנתיים פלוס והיה רק תמונה אחת בה הוא מחייך. הוא לא ילד חייכן אבל הוא נראה די עצוב ברוב התמונות, ואני מרגישה רע שעזבתי אותו לצרכיי האגואיסטיים.

השנה מאז שעברנו למקומינו החדש, הוא פרח מאוד מבחינה שפתית ובכלל. קשה לו בצהרון, יש ילדים שמרביצים ומאוד קשה לו עם זה. למרות שהוא כן ילד שמסוגל להרביץ לילד ברחוב "ולהתחיל" איתו. הנושא הזה טעון אצלו. ילד רגיש.

מאז הלידה הוא החל להרביץ כל היום לאחיו הקטן וזה ממש הפך לקטע בלתי נסבל. מידי כמה דקות הרבצות.

אולי אני לא רגילה לבנים, אבל הקטע הזה קשה לי, בנוסף הביטויים שהוא משתמש שאני בחיים לא היתי מעזה להעלות על דל שפתיי למבוגר. "אני ארביץ לך/ יעשה עלייך פיפי/ יהרוג אותך" החינוך במדינת ישראל קשה לי... ולחשוב שבחיים לא הייתי חושבת שיהיה לי ילד עם דיבורים כאלה.

אני צריכה להיות סבלנית, סבלנית ועוד הפעם סבלנית

רכה, נעימה, גם אם הוא עושה משהו חריג ולא מקובל עלי, לדבר בטון נעים.

לחבק, לאהוב ללא גבולות

זה כבר יפתור חלק גדול מהבעיות