בקרוב מאוד יחול יום השנה למותה של סבתי.
אשת חיל בכל מובן המילה. פעילה במחתרות, מקימת מושב מפא”יניקי בצפון. אמא לארבעה ילדים. אישה לבעל נכה שאותה סעדה. מנהלת משק חקלאי לבד.
סבתא שלי, ממש “דבורה הנביאה” בדרכה שלה.
כבר עברה שנה ואני רק זוכרת את הדמעות ששפכתי בטיסה חזרה לארץ בנסיון נואש להספיק להלוויה וללוות אותה בדרכה האחרונה. אני זוכרת את העובדת הפיליפינית שליוותה אותה מתבוננת בעיניים תוהות בגופה מורדת לקבר ולא מבינה מדוע אין ארון ולמה היא לא יכולה לראות את פני האישה שסייעה לה ב-9 השנים הארנות לפני שזו נטמנת בקרעקע. אני זוכרת את סבתא שלי נוהגת (עד גיל 86!), את רסק התפוחים השכינה לי, איך לקחה אותי לראות לידת עגלים ברפת וחליבת פרות, איך תמיד דרשה שקט ומנוחה בצהריים (אבל תמיד ידעה שבין שתיים לארבע הסיכווי שאני אנוח שווה לקימת בן-גוריון. אני זוכת את הברכות שמילאה לי בקיץ. את הגרמנית שדוברה בבית תמיד בינה לבין סבי ז”ל. אני זוכרת שהיא לימדה אותי לקרוא (גם עברית וגם שעון!), שהיא גידלה איתי את החתולים שמצאתי נטושים מתחת לבית השכנים בגיל 12.
אני גם זוכרת שכל זה נעלם אחרי השבץ השני בגיל 88. אני זוכרת שבשלוש השנים האחרונות היא בכלל לא זיהתה אותי או זכרה מי אני. אני זוכרת שלא הייתי מכונה לבקר בלי בן-דודי שיהיה שם להזכיר לה מי אני, כי לי לא היה את הכוח להתמודד עם זה.
אני זוכרת את הדמעות שהזלתי באישון לילה כשהשיחה מהארץ הגיעה והודיעה לי שהיא נפטרה. אני זוכרת את הכעס שעלה שגיליתי שהיא התאשפזה בבית החולים כבר שבוע לפני כן, אבל לא סיפרו לי כדי לא להדאיג.
אני זוכרת שבעה שקטה. מרוצפת אנשים שנכנסו ויצאו. אני זוכרת את דודי אומר- “אני יושב כבר חצי שעה ואף אחד לא הציע לי משהו לאכול. עכשיו אני מרגיש יתום”. הלצה שכולנו הבנו. חצי חיוך וצביטה בלב.
אני זוכרת שהכרתי את דודי ובני-דודי כמו שלא הכרתי אותם מעולם לפני כן. שגיליתי צד באבי שלא ידעתי שקיים.
אני זוכרת העלאת חוויות באוב, מאחורה, עם בת-דודתי לצידי וסיגריה בידי שתינו. בפינו זיכרונות ובעייננו דמעות גדולות.
ועל מי בכינו? על סבתא? על סבא? בכינו עלינו. בכינו לא על לכתה של סבתנו. היא מתה, זה כבר לא מטריד אותה, כל העולם הגישמי הזה. בכינו עלינו, על הנכדים שנשארנו בלי סבתא. בכינו על החוויות שנשארו ונגדעו בצורה כה כואבת. בכינו על חוויות שהזכירו לנו אותה כגיבורה ועל אלו של השנים האחרונות, שהרגשנו שהיא הולכת ודועכת. בכינו על כך שלעולם לא יהיו יותר חוויות. שלא ניכנס יותר לביתה ונשמע את קולה התנגן במבטא גרמני.
בכינו על נכדים שכבר אין להם סבתא.
בת-דודתי אמרה לי שיומיים לפני שהלכה כבר ביקשה שיניחו לה, אמרה שנגמר לה הכח.
ברגע שהיא הלכה, נגמר גם לנו הכח. הכח שהיא נתנה לנו מעצם קיומה שם. מעצם היותה ברקע, בצללים. בכח המניע שאפף אותה.
כשמישהו מת אנחנו לא בוכים עליו. הוא כבר מת, הדמעות לא ישנו זאת לעולם. אנחנו בוכים עלינו. על החור שנוצר שנלקח מאיתנו האדם הזה. על חלק בנו שהיה קיים רק איתו, בזכותו, שהלך איתו. אנחנו בוכים על עלינו, עלי שאיבדתי סבתא, שאיבדתי סבא, שאיבדתי דודה, שאיבדתי חבר, שאיבדתי משהו שלא ישוב לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
