ישבתי השבוע בקפה הקטן שלי והתחלתי להרר “בשביל מה?”
בשביל מה הריצות, הניתוח, המיונים, החרדות, הפסיכומטרי, הלימודים, התואר, החבר, החתונה, הילדים, בשביל מה כל זה?
לא יצא לכם פעם בזמן הלימוד לפסיכומטרי, בחלק הכמותי הכי קשה, כששעון העצר כבר מראה 24:50:20 לתפוס את הראש ולשאול “בשביל מה הפסיכומטרי הזה?”
או בזמן מסע ה- 50 ק”מ ביער להרים את הראש וכל מה שאתה רואה מלמעלה זה ירח קורץ, מרגיש את הזיעה הקרה במורד הגב, הפנים מגרדות מצבע ההסוואה, הכתפיים משפשפות מהאפוד, להביט בשמיים השחורים הללו, הנצחיים ושאול “למה הקרבי הזה? למה?”
או בפרידה הקשה ההיא, שהבחור שבר לך את הלב, השאיר אותך רצוצה על הרצפה, אוספת שברים של ליבך, מתנות ובקבוק בושם תמים עובר אורך ולשאול “בשביל מה הזוגיות הזו?”
בשביל מי כל הדברים ההלו? עבור החברה? עבור המדינה? עבור הנורמה? עבור ההורים, האחים, עבור סבים וסבתות שלעולם לא ישמעו אודות אותם החלטות שעליהן נעקדנו? עבורנו?
האם ההחלטות הללו הן חיצוניות במעגל הרחוק- המדיני, במעגל הקרוב הזה שנקרא משפחה? או במעגל האינטימי שהוא אני? ומי יודע מהי הבחירה הנכונה? האם ישנה זילות מסויימת בלתלות זאת ברמה במדינית או שמע זוהי גאווה? גאווה הנובעת מהקשר העמוק שבין אדם למקום, מההתחייבות הזו למשהו שגדול ממך כ”כ שלא תעז להתיחס אליו בנקל.
“אני מתגייס לקרבי מתוך אהבת המולדת”.
אולי זוהי ההקשרות המשפחתית? הצורך העמוק ההוא שקיים בתוך כל אחד מאיתנו בכדי לרצות את ההורים, האחים, הסבים. המעגל המשפחתי.
“ההורים רוצים נכדים, אז שמים בתנור...”
או שמע הכל קשור בנו. המעגל הנרקסיסטי ההוא שאנחנו חיים בו בספירלה. המלאך והשטן שיושבים בסמביוטיות אלוהית על הכתפים של כל אחד מאיתנו.
“אני מעוניין ללמוד עיתונאות כי זה מעניין אותי”.
מה קורה שכהסיווג נעשה? האם אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח משהו עמוק יותר?
האם אני הולכת ללמוד עיתונאות מכיוון שזוהי באמת משאת נפשי או שמע מכיוון שכל חיים טופטף לי שרק בעזרתו של תואר אקדמאי אמצא עבודה. מכיוון שהורי דחפו אותי ללימודים אקדמאים כל חיי. האם אם לא הייתי חשופה לאותן השפעות כל חיי הייתי בוחרת ללמוד בגיל 24? או שמע הייתי ממשיכה לטייל דרור בעולם ומתחילה את לימודי בעוד שנים מספר?
מה קורה שכגבר צעיר מתגייס לקרבי עבור עצמו? כשלמדינה אין חלק בבחירה. המניעים אינם ציוניים, אדמתיים ואידיאולוגים.
האם הסיווג הזה הופך את ההחלטה לעמידה פחות? בעלת חיי מדף מוגבלים.
קיים סיכוי שמתוך סיווג לא נכון “נתחתן” עם החלטה שמתגלה כפחות מתאימה לנו מתוך הסיווג שהמניע הוא משפחתי ולא נדע להרפות כאשר ההחלטה והשפעותיה מתחילים לכלות אותנו בעודנו בחיים.
האם ייתכן שבגלל סיווג כזה לא נבין את חשיבות ההחלטה ונוותר עליה מבעוד מועד?
כאשר אנו מסווגים למעגל הרחוק- המדיני, אנחנו מחוייבים למשהו גדול מאיתנו, לאיזה קונצנזוס נורמטיבי, להלך רוח חברתי, אידיאולוגיה שלרוב גדולה בכמה מידות לגופנו ומתוך ההתחייבות הזו אנחנו גדלים למידותיה. למלא את הנעליים שבחרנו אם נאמר.
אנחנו שמים על כתפינו הצנומות עול של מדינה שלמה בת 64, על כל מלחמותיה, כשלונותיה, נצחונותיה, גבולותיה, חלליה, נופליה בקרב ובטרור, על כל הפגנותיה, עולתיה, ממשלותיה (ועוד מלא מילים בעלות צליל של -יה וטעם חמוץ-מתוק בפה).
ומאידך, כל אלו הם המחזקים אותנו- החללים, הנופלים, המלחמות, הנצחונות, ההחלטות. כל אלו מניעים אותנו קדימה, כמו אותם נופלים טופחים לנו על השכם ומעודדים אותנו להמשיך קדימה.
כאשר אנו מסווגים למעגל הקרוב- המשפחה, אנחנו מחוייבים לרווחתם של היקרים שלנו. אנו מונעים מציפיות, מאכזבה, גאווה, חיבה. מדדים נראים. הערטילאיות שליוותה את המגעל הרחוק הלכה ונעלמה, את מקומה החליף הפחד מלראות את פרצופם המאוכזב של ההורים שהוא, בניגוד לאבסטרקטיות הקודמת, מוחשי עד כדי כאב.
עוד ניגוד כואב מיחס למעגל הרחוק הוא שבמעגל הקרוב ישנה הרבה פחות תמיכה והרבה יותר חרדה מכישלון. הפחד התהומי במקרה של כישלון לא יהיה לאן לפנות מכיוון שאנחנו מכזיבים את מעגל התמיכי השורשי שלנו.
וכמובן ישנו המעגל האינטימי- אני, עצמי, אנוכי. הנני נפוליאון. האם בסיווג למעגל הזה אנחנו מורידים מערכה של החלטה או מגבירים אותה לאין שעור?
מצד אחד, הרהב יותר קל ל”זנוח” החלטה שהתגלתה כלא מתאימה אם האדם היחיד שנמצא באחורי מוחך הוא אתה. פוטנציאל האכזבה יורד בעשות אחוזים ככל שאתה משלים עם נכונותה של ההחלטה שבה את נוקט.
מצד שני, עד כמה השגי אתה? או לא השגי אתה? האם אתה וותרן כרוני? היתכן ותדבוק באמונה פנאטית בהחלטה שנתבררה כלא מתאימה ולו בכדי לא לוותר על דבר נוסף, בכדי שתוכל לומר
“הנה, פה, לא הרמתי ידיים”. והאם על ההחלטה הזו, מכל האחרות, תבכה בגיל 40, כי היא זו שתיקחך מרחק אוקיינוס מנתיב חייך הרצוי?
מה קורה שכאנחנו תולים את ההחלטה באלוהים? בגורל? בכוח עליון מכווין. כזה שיספק לנו אוזן קשבת, כתף לתמיכה, דלת להידפק עליה בכל שעות היום. כזה שגם אם נתלה בוא אשמה על תוצאות ההחלטה לא יוכל להגן על עצמו. יישות ניטרלית מופשטת. ללא ציפיות לתמורה מובהקת.
לי אישית קשה עם זה. אבל אולי....
האם בכל פעם שאנחנו מסווגים החלטה אנו גם תולים אשמה במקרה וההחלטה מעלה באשות?
יותר מכך, האם אנו זוקפים את הנצחון עבור הסיווג כאשר ההחלטה עולה יפה? מעולם לא שמעתי על גבר שסיים מסלול סיירת מטכ”ל ופצח בנאום תודה עבור המדינה שהביאה אותו עד הלום (הכי רחוק היו אמא ואבא).
הייתי רוצה להאמין שאנחנו נאורים יותר, שאני נאורה יותר ומוקירה תודה לאדם אשר הרוויח אותה מתוקף סיווג ההחלטה אליו (בוא נודה באמת, מגיע לאיש, הוא כנראה הרוויח גם כמה קללות עסיסיות בתוך התהליך שנזקפו לזכותו, אז מה זו “תודה” קטנה בסוף).
מנגד מעטות הפעמים שהודתי כראוי לאנשים ההלו. אמרו לי שמעולם לא מאומר להתחיל אז...
תודה לאמא, לאבא, לאחי ואחותי, לסבי ז”ל ולסבתי שעברה מן העולם ולזו שעוד נוטעת שורשים בכוח, תודה לדודים, לבני הדודים ולבניהם, לחברים הקרובים מאוד, הקרובים פחות וגם לאלו שכל יחסנו היו פגישה מקרית קצרה במהלך החיים. תודה לחברים לשעבר. למורים ולפרופסורים. למוזיקאים ולאומנים, לקולגות ולבוסים. לשותפים לדירה ולשכנים. ולכל מי שנגע בחיי. כל אחד מכם הוא אדם מסוגו שלו, בין אם הנעתם אותי במישרין להחלטה או בעקיפין, את תודתכם הרווחתם ביושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
