נמאס לי כבר מזה שאני לא יכולה לרשום פוסטים כמו פעם.
בשביל שאיכשהו לא להזניח את הבלוג אני עושה פוסטים מעפנים של שתי שורות בכאילו. בע
היום בא לי לכתוב. מה עובר עליי בזמן האחרון ^-^
בכללי, הכל חרא מהרגיל. אין עבודה, וזה אומר שאין כסף, אין כסף אז זה אומר שאני לא יכולה להרשות לעצמי את כל הדמינות ובכללי לבזבז (כי בזה אני טובה). וכל זה אומר, שבכלל נדפקתי!
למה אין לי עבודה? מהסיבה הפשוטה, שאתה מחפש עבודה זמנית בדרך כלל זה תמיד לחודש-חודשיים עם לא פחות. מה לעשות שהצבא עושה לי הפתעות וכל שבוע הם מפתיעים אותי עם המכתב של הצו. ואו שמקדימים לי את זה בחודש או שמוסיפים לי אחד.
עוד בתקופת הפניימיה לא היה לי אכפת. אבל כרגע זה סתם חופר. אז, להיום יש לי בערך עוד כחצי שנה לגיוס. ככה שאני חייבת לחפש כרגע עבודה חדשה. וזה הדבר שאני הכי שונאת :\ להתחיל להתרגל לנהלים החדשים, לאנשים ולסביבה. להתחיל לדבר עם כולם מחדש, להכיר כל פעם מחדש עד כמה שאנשים הם מפגרים ואגואיסטים כמו תמיד. שיפילו אותך בכלל עת רק בגלל להוכיח לבוס שלהם עד כמה שהוא עובד "מצטיין". וכן, ככה זה בכל עבודה. אותם אנשים, אותם נהלים. ובמיוחד, שלי כרגע אין ממש זכות בחירה (נגיד את זה ככה) לבחור במה לעבוד או במה לא. כי בסך הכל אני לא איזה אשת הייטק מצליחה עם דוקטורט בכיס. אבל אני מפגרת. במקום לעבוד באיזה מקדונלס מסריח כמו כל בני הנוער, אני בחרתי עבודה של 12 שעות ביום+ חרא בוסית ומפחידה ברמות (שאיכשהו היא הצליחה לאהוב אותי), וחרא נהלים. ובנוסף לזה, כל לילה אני באה עם כאבי גב של סבתא בת 80, והשינה שלי כוללת מ-5 שעות ביום ועל חיים אני אפילו לא אתחיל לדבר. כי אין לי אותם!
עם היא לא תחזור עליי בשבוע הקרוב אז לצערי אני אחפש עבודה חדשה.
אני בכללי, בן אדם לא של שיגרה. אני שונאת שיגרה. ויש כאלו שיגידו שהם יכלו לחיות בלעדייה זמן מה אבל אז לחזור עלייה כמו כלבלב על הרבה. אצל אנשים כאלו זאת נקראת חופשה. ולאומת זאת אני יכולה לחיות בלעדייה כל חיי, יש לי את השגרה המיוחדת שלי ולצערי השיגרה חייה עליי ולא אני עלייה. אבל מצד שני, אני שונאת לשבת בבית. סתם העלתי במשקל, את השש קילו שהורדתי העלתי. אני כל היום טוחנת מהסיבה שאין לי כבר מה לעשות כמעט שבוע שלם וזה סתם מבאס אותי. אני פשוט אוהבת לעבוד, אבל לא מתי שזה בא על חשבון החיים שלי וזה גם לא רלוונטי בשבילי, אני לא מתכוונת בשביל עוד 3-4 אלף להפסיד חצי מהחיים שלי, אחרי הכל יש לי צבא בקרוב, ויהיה לי את כל החיים לעבוד.
אבל, זאת לא הבעיה העיקרית. החתולה שלי ברחה לא מזמן, ואני כ"כ דואגת ומתגעגעת.
אני מקווה שהיא בסדר, מסתדרת לה בגשם, בלי מזון. כי, היא רגילה לשיגרת בית. היה לה הכל. אבל אי אפשר גם להאשים אותה. במקור היא באה מהרחוב, לקחנו אותה מהרחוב. אז, אולי היא התרגשה לשגרה הזו ורצה לחזור לרחוב או לא יודעת מה. מה שבטוח, אני הענקתי את כל ליבי לחתולה הזאת. אני אוהבת אותה מאוד. לאומת, החתול השני היא הייתה שונה. חברותית, אוהבת, קופצנית כזאת. החתול השני קצת קריר מידי, אני לא מרגישה ממנו אהבה במיוחד. למרות שאני אוהבת אותו גם בלי השוואות. יש בי מין תקווה, שהיא תחזור. הרי לחתולים יש חוש אינטואיציה טוב. יש חתולים שחוזרים גם שנה אחרי, ועם לא יותר. וזה מה שעודד אותי. תמיד יהיה לה מקום חם בבית! בכיתי יותר מידי דמעות, ולאף אחד מהמשפחה שלי לא הזיז, לא עזרו לחפש, בזמן שאני עקפתי את כל השכונה בסיבובים איזה 5 פעמים ביום. אומרים איזה מילה או שתים בכאילו וזה מה שאמור בכאילו לעודד אותי.
אבל, טוב שיהיה.
ושוב פעם אני גולשת לנושא הקודם, בעצם לא לעשות כלום זאת גם סוג של שיגרה. כל היום אותו דבר, לקום בבוקר בגלל שהחתול מעיר אותי וקופץ עליי כאילו אני איזה טרמפולינה עד שנמאס לי ואני כמה, והשאר היום אני סתם לא עושה כלום, טוחנת במחשב, קוראת, טוחנת וכו'.. לקראת הערב אני נפגשת עם חברות וזהו.. ככה אני חייה כרגע. אני לא מתלוננת, זה מעולה להפך. בלא לעשות כלום אני הכי טובה, זו היא המומחיות שלי. אחרי הכל אני מסתכלת על זה בשתי מובנים, בחיובי- אחרי הכל מגיע לי קצת חופש, זה לא קל לעבוד 12 שעות כל יום. אבל מהצד השלילי דווקא זה לא טוב לי כי אני מפסידה מאני.
ואת אמא שלי זה כבר מתחיל לעצבן, שאני לא עובדת שבוע. לא יודעת, נראה לי כואב לא בלב שאני בחופש. והיא בעצמה מבקשת ממני אלף שקל שאני יעזור לה. כאילו, מה הקטע? אנה (אני), מרוויחה כסף אז ישר כולם מתנחלים וחוגגים עליי? זה מעצבן אותי. זאת חמדנות!
היום רבתי עם חברה, לראשונה בחיי. והרגשתי כמו פקאצה בכיתה ו' שרבה על הדבר הכי שטותי ושטחי בעולם! כי הכל התחיל מבוויכוח קטן והמשיך לאחד גדול. ואז, זה חירבן לי את הערב. והתחלתי לטחון, כי היה לי רע. וזאת חברה שמאוד חשובה לליבי. והייתי בדיכאון, והרוב בכלל היה תאכלס באשמתי. ואני שונאת שיש לי רגשות אשם. עד, שבסופו של דבר דיברנו, והתחלתי לבכות ולהרגיש חרא עם עצמי ובסוף נפגשנו והכל היה בסדר ^-^
למדתי מזה כמה דברים, לטובה. ואחרי זה פשוט הבני עד כמה שהיא חשובה לי, ושאין מצב שאני רבה איתה על דברים כאלו מגוחכים אי פעם שוב. כי בסופו של דבר שתינו יצאנו סתם מפגרות.
וזהו, זה כעיקרון התקופה שעוברת עליי. כמובן, שהכל חרא בבית כמו תמיד ושום דבר לא השתנה אבל, יהיה בסדר. עד כמה שהמשפט הזה בנאלי, אבל הוא בסופו של דבר נכון. מהסיבה, ששום דבר לא נמשך לנצח גם עם זה לטוב וגם עם זה לרע.
לילה טוב 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
