את האמת החודשיים וחצי האחרונים עברו עליי בשפיות הרבה בזכות דידי וגם קצת המשפחה.
קורס חובשים זה לא קורס קל מצד אחד, אבל מצד שני הוא גם לא איי-איי-איי כמו שעשו ממנו. המשמעת לא קשה כמו בטירונות כמו שהפחידו אותנו בפלוגת המתנה ולמען האמת די כיף שמה. טוב, ממש כיף שמה.
מה שמעצבן זה הצורך הבלתי פוסק ללמוד, דבר שלא עשיתי עד לקורס במשך שנה וחצי (!) ואני חייב לציין שכמעט איבדתי את השפיות, אבל יש אנשים שמחזיקים אותי- דידי וגם אמאבא. בעיקר דידי.
לא כתבתי פה חודשיים נראה לי, וזה היינו- הך. אבל התקופה שעברה עליי היא כ"כ טובה שאני חייב לתעד אותה איפשהו, בין אם זה על אותם חברים טובים שמצאתי בקורס, בין עם זה על השיחות המהירות בטלפון לעדידי בכל שניה שאני במגורים ואפילו השמירות (שטחנו כמו מנייאקים ביחס לשאר הקורסים) היו ממש סבבה.
ככל שהקורס מתקדם ככה אני נהנה יותר, ואם היו לי ספקות בהתחלה לגבי כמה אני רוצה, עצם המחשבה שאני בעתיד אוכל אולי (בתקווה שלא) לפגוש פצוע ולטפל בו ומי יודע, אולי להציל אותו... או לדעת איך להחיאות אדם שלקה בהתקף לב איפשהו ברחוב... או לסלק גוף זר מקנה של תינוק...אני מתרגש לקראת התולעת ואני מקווה שאני אהיה חובש מספיק טוב...
אבל, חוץ מלדבר עם דידי ועם ההורים לא דיברתי עם שום ראשהעיניקים כמעט כל הקורס, אולי פרט לדניאל. אולי הגענו למצב של חוסר התעניינות אחד בשני, כי אף אחד לא טורח לדבר איתי, וזה אומר שגם אני לא מתקשר... למה? ככה. פרט לדניאל...
יש שני אנשים שבכל רגע שרציתי לדבר ידעתי שאפשר להתקשר אליהם. עדידי ודני. אז נכון שעם דני יצא לדבר הרבה פחות מאשר עם עדי, אבל לפחות איתם אני מדבר.
אנחנו לפני שבועיים של תרגולי תאג"ד, וזה אומר שהיום הזדכתי על הכיתה שהייתי חנת"ר בה. זה די עצוב, כי בסך הכל, איפשהו הכיתה הזו התחילה להרגיש שלי, כי בכל זאת הייתי אחראי אליה. זה משהו שכנראה אנשים שלא חתמו בחיים שלהם על ציוד בצבא לא ירגישו, אבל כשהבנתי שאין יותר כיתה זה די גרד לי עמוק עמוק בלב.
וכדי לא לשכוח מה עשה לי את הקורס הזה: עדי, אמא, אבא, דני, היקרי, חגי, עידו, סבס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
