מכתבים למערכת

כמה אנשים לא מבינים את חומרת מעשיהם ואת ההשפעות ארוכות הטווח שחורצות גורל בחייהו של אדם.

כשיונתן התקרב לנשק אותי הסטתי מבט והמשכתי לשבת שם בשקט, נבוכה. חשבתי שכיאה ליד- נער בן חמש עשרה הוא יעזוב את המקום ויבין שאני לא מעוניינת בקשר עמו. האמת הייתה שדווקא הייתי מעוניינת ואפילו מאוד בקשר איתו. יונתן מכיתה ט' הייתה בזמנו הפנטזיה של כל ילדה- נערה בכיתה ז', כולל אותי כמובן. עוד בערב הראשון להכרות שלנו הוא ניסה לנשק אותי, זה היה במסיבה של מכרה משותפת.

המשכתי לשבת נבוכה על המדרגה העיליות בפתח המועדון- חדר נוער בכפר שלנו. יונתן קם ולא אמר מילה. לאחר כדקה התסכל אליי ואמר שהוא מצטער, אז חייכתי אליו חיוך סלחני ואמרתי שהכל בסדר. לרגע התחרטתי שלא נתתי לו לנשק אותי, נשיקה ראשונה עם יונתן מכיתה ט' נראתה לי חלום של כל ילדה- נערה בכיתה ז'. כשהוא אמר לי לבוא אחריו ל'"מקום קצת יותר שקט" שם נוכל לדבר, הלכתי. אולי הוא ינסה בשנית וחלומה של כל נערה בכיתה ז' יתגשם דווקא אצלי. כשנכנסנו לחדר הצר לא היה בו יותר מידי, ספה זוגית ושולחן וגם כמה ירחונים ישנים. הוא התיישב וביקש שאשב עליו, וכך עשיתי. צמד המילים "את כוסית" נשמע באוזניי מספר פעמים באותו ערב. כשהוא מישש את ניצני השדיים שלי ואמר "את עוד ילדונת, הם יצמחו" הרגשתי עלבון צורב. מה יותר חשוב לילדה- נערה בכיתה ז' משיתלהבו מהגוף המתפתח שלה? וכשהתחלתי להגן על החזה שלי ולנסות להוכיח שהגוף שלי כבר מאוד מפותח גיליתי שבשביל יונתן הגוף שלי אכן מספיק מפותח. הוא תפס את ראשי בחוזקה ונישק אותי בפראות, חשבתי שזהו, הצלחתי. הגשמתי את חלומה של כל ילדה- נערה בכיתה ז' וגם הצלחתי להגן על גופי הצנום. אך כשמצאתי את עצמי שוכבת על הספה ובוכה הבנתי שלא בדיוק הצלחתי, ובטח שלא הגשמתי חלום. אם אני זוכרת כראוי עברו עליי שני ירחים של חקירות.

אחרי החודשיים האלה התחלתי לרדוף אחרי חלום אחר, חלום השלמות. אנורקסיה, מכירים? חשבתי שאם הגוף שלי לא יקבל מזון לא יהיה לו דרכים להתפתח. חשבתי שבלי חזה וגוף של אישה איש לעולם לא יאנוס אותי ויעביר אותי את החוויה שיונתן העביר אותי בשנית. ובאמת כך היה. הפסקתי לאכול כמעט לחלוטין. בתקופה שבאה אחרי האונס הייתי מסתגרת בחדרי הרבה, גם הייתי אוכלת שם, ולכן כשהתחלתי היה לי קל מאוד להסתיר את חוסר האכילה מפני ההורים.

כשאמא שלי שמה לב שמשהו לא בסדר אני כבר שקלתי 30 ק"ג. הוכנסתי לאישפוז בניגוד לרצוני במחלקה סגורה. כשיצאתי משם שקלתי 15 ק"ג יותר. וחזה קטן היה לי, חזה ששנאתי בכל נפשי. אז שוב הפסקתי לאכול, ושוב ירדתי במשקל, ושוב חזרתי לאישפוז ושוב הועלתי, ושוב, כן, שוב היו לי ניצני שדיים ששנאתי שנאת מוות. הטיפול הפסיכולוגי שעברתי במקביל לטיפול הפיזי גילה לי שאני די נורמלית בסך הכל, שהתחושות שלי הגיוניות. אז, בגיל 13 לא הצלחתי להבין למה הם מסרבים לתת לי להרגיש טוב עם עצמי. היום, בגיל 18 אחרי חמש שנים של מלחמות עם עצמי ועם הסביבה, אחרי ארבעה אישפוזים ואינספור טיפולים פסיכולוגים, פסיכיאטריים, כימיקלים (כדורים) אני אולי מבינה קצת יותר.

את צמד המילים "את כוסית" לא שמעתי מאז כיתה ז'. אולי כי ההגדה לכוסית לא תואמת לחיוורון, נשירת שיער ועצמות בולטות. אולי כי אין לי חזה. הגשמתי את החלום. אני 'מושלמת'. חסרת חזה ושומן בכללי, חסרת צבע, חסרת חיים.

היום, כשאני מוצאת את עצמי שוכבת על הספה ובוכה אני מבינה שלא בדיוק הצלחתי, ובטח שלא הגשמתי חלום.

אז עכשיו, אני מתחילה לרדוף אחרי חלום אחר, חלום החיים. מניסיון עבר אני לא מצליחה להגשים את חלומותיי. הסיכוי שאמות בקרוב מתת משקל קיים ואף בסבירות די גבוהה. הסיכוי שאחזור לחיות חיים נורמליים הוא אפסי. הסיכוי שאגשים את החלום החדש הוא בגובה הדשא. מעולם לא וויתרתי בדרך להגשמת חלום, שאוותר עכשיו?

אני מדגישה שהסיפור לא אמיתי.

חופשת חנוכה מענגת (מה שנשאר בכל אופן),

בר האג. הרבה אהבה.