מאז שאני קטנה יש לי אובססיה קטנה לכיסים. לא אובססיה, יותר מין פטיש מוזר כזה. יש אנשים עם חיבה לנעליים, יש כאלה שאוספים בולים, אז אני אוהבת כיסים. כשהייתי קטנה הייתי מסכימה ללבוש רק בגדים שיש בהם לפחות שני כיסים, וההורים היו משתפים פעולה. אבא היה שם בכיס שלו כל פעם הפתעה אחרת, שוקולד או עוגייה או צעצוע או ספרון, בכיס של אבא נכנס כל העולם. ולא משנה מה היה שם, תמיד היו שם שני דברים קבועים- עט ופנקס. מדי פעם היה מוציא אותם מהכיס ורושם איזו מילה או שתיים, ואף פעם הוא לא הרשה לי להסתכל. כשהתבגרתי נהיה לי נורא חשוב מה אנשים סוחבים איתם בכיסים. זה באמת אומר הרבה על אדם. נגיד אחד שמסתובב עם חפיסת מסטיקים ישנה, הירוקה של האורביטים, כזו שעברה כבר כמה כביסות, זה אומר שאין לו הרבה היגיינה אישית וגם לא הרבה חברים. מי כבר לועס אורביט ירוק. ונגיד מישהו שתמיד יש לו אמפי בכיסים זה ברור מאליו, או מישהו שמסתובב עם סיגריות אבל בלי מצת שזה אחד כזה שרק מחפש להתחיל עם בחורות, ומי שמסתובב עם מצת אבל בלי סיגריות זה כבר מבשר רעות. ויש לי עוד הרבה תובנות מהקשר בין תוכנם של הכיסים לבין האנשים, וככה יצא שאני עובדת בדיוק בעבודה שמתאימה לי, מאבטחת בשדה התעופה. כן כן, זו ששואלת ״ארזת לבד?״ ובודקת את המזוודה. ממבט אחד אני יכולה לדעת הכל על הבנאדם. כשבדקתי את המזוודה של תומר, הייתי בשוק. הבגדים היו מקופלים באותה דרך בדיוק, מה שמעיד שהוא מאוד מאורגן, אבל היו מחולקים לערימות לא שוות, כלומר לא פדנטי מדי, ובין הבגדים הייתה שקית של סטימצקי ובתוכה השילוב המושלם- התפסן בשדה השיפון וחוכמת הבייגלה. ביקשתי ממנו לרוקן את הכיסים, והתאהבתי. סט מפתחות עם מחזיק שרשום עליו גבעתי שלי וסמל של שועל, אולר שוויצרי קטן, מפרט גיטרה, וכמובן- עט ופנקס. ביקשתי שיחכה, יש בעיה עם האולר, והוא חייך והתיישב על הכסאות שליד. מיד אחריו בא מישהו שנראה לי קצת חשוד, היה לו מבט כזה של מישהו שמסתובב רק עם מצת, אבל הכל קרה כל כך מהר שאפילו לא הייתי צריכה לשאול מה יש לו בכיסים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
