Color My Life With The Chaos Of Trouble

״אבל מה זה השם הזה?״ תמיד הם היו שואלים. חלק היו מוסיפים, ״מה, חסר שמות בעולם?״ בנימה מזלזלת או: ״ההורים שלך התחלקו על הראש?!״ בטון מופתע. בהתחלה עוד הייתה מסבירה: ״זה פשוט שההורים היו בתקופה מאוד קשה, מבחינה בריאותית, ואני הייתי הדבר היחיד שהביא להם תקווה. אז הם קראו לי ככה. אמא שלי אומרת שזה בגלל שקרנתי כל כך והיא הייתה בטוחה שהיא מסתכלת ישירות על השמש.״ והם היו נרגעים מעט, ככה זה עם אנשים, הם יותר רגועים כשהם יודעים מה הסיבה מאחורי הדברים, בגלל זה הם המציאו את אלוהים ואת המדע. כשהיא גדלה, היא הפסיקה להסביר, פשוט הייתה מחייכת והם כבר היו נרגעים. החיוך שלה זה תופעה מיוחדת, כולה קורנת מרוב אושר, אבל זה ממש כמו להסתכל על השמש, אסור להסתכל יותר מדיי. אם תסתכל עליה יותר מדי, תראה שהחיוך היפייפה הזה שמונח על הפנים שלה בכל עת, הוא בעצם לא יותר ממסכה מתפוררת. וכל האור שהיא מקרינה כלפי חוץ, מי יודע מה יש בפנים, אולי אצלה הכל חשוך? הרי אף אחד עוד לא הצליח לגעת מבלי להיכוות. תמיד אמרו לה שהיא כוכבת, מנהיגה מלידה, תמיד הייתה המרכז של כל אירוע, תמיד כולם רצו להיות סביבה. אבל שמש תמיד ידעה ששמות זה גורל, ושבדיוק כמו השמש, גם היא יום אחד תתפוצץ.