מסתובב לי בעירי, כשלפתע אני מבחין בילד בן ארבע בערך כשהוא דוחף ילדה קטנה אחרת שמתחילה לבכות. אימה של אותה פעוטה ניחמה אותה, אך לא הבחינה בסיבה לבכיה. הסתובבה האם שוב לעיסוקיה, והילד חוזר לדחוף את הקטנה!
"זוז מכאן, ילד!" הערתי לו בשקט.
"סליחה? מי אתה שתגיד לילד שלי לזוז!?" התעוררה לפתע אישה שעמדה בצד והתבוננה בכל מהלך ההתרחשויות.
"את אימא שלו?" הופתעתי.
"כן! מי אתה שתגיד לו לזוז? יא זבל!"
"ואת לא ראית שהוא מרביץ לילדה הקטנה הזו כל פעם שאימא שלה מסתובבת?" שאלתי אותה.
"הוא לא הרביץ לאף אחד! זבל!" צרחה.
מצחי מתקמט מעט.
"את עמדת בצד והסתכלת. אני ראיתי אותך מסתכלת עליו מרביץ לה." אני מתחיל להתרגז.
"לך מפה, יא זבל! תחנך את הילדים שלך ואת עצמך קודם כל, בהמה! תעוף, תעוף מפה! תעוף מפה לפני שאני קוראת לבעלי! תעוף!"
הוריד במצח מתחיל לפעום... אני לוקח נשימה עמוקה.
"שיהיה לך יום מקסים, גברתי." אני מסתובב.
"שיהיה לך יום בהמה, יא זבל!"
זו לא פעם ראשונה שאני נתקל בתופעות כאלה. לא פעם הופתעתי לגלות שההורים שמתלוננים על ילדים של אחרים, בעצמם לא שמים לילדים שלהם שום גבולות שהם. ילדים של אחרים, אוי ואבוי אם ירימו כל, אבל לילדים שלהם הם ייתנו לפרק את רמת גן אם רק ירצו.
מה קרה להורים של הדור הנוכחי? ההורים שלנו היו קפדנים! מאוד! איך יכול להיות שתוך פחות מדור, הלך כל החינוך לזבל?
איך יכול להיות שאני פותח את Ynet ורואה שתלמיד כרת למורתו אצבע?
איך יכול להיות שאני מסתובב בשכונה שלי ורואה כמה ילדים עם אמסטף משסים אותו בכמה ילדים אחרים רק בגלל שהם לא מאותה עדה?
איך יכול להיות ש-90% מבני הנוער שיקראו את הכתבה הזו יחפשו במילון מה פירוש המילה "משסים"?
טוב, הגזמתי, אולי רק 85%.
מה קורה פה בשנים האחרונות? הייתי בעצמי "נוער" פעם, והייתי יוצא למועדונים, והייתי מסתובב בכל מיני שכונות מפוקפקות בלילה, ואף פעם לא פחדתי שידקרו אותי! דברים כאלה היו קורים רק בין פושעים!
ברור לי לגמרי שהאשמה היא כולה בהורים, ואני דווקא לא ציני. הכתובת על הקיר, ואחר כך נשאר להורים רק להתפלא איך זה קרה.
"נתנו לו הכל! כל מה שהוא רצה נתנו לו! למה הוא עשה את זה? לא יכול להיות שזה הוא! היה לו כל מה שהוא רצה!"
בדיוק, כבוד אימא/אבא של פושטק קטן! היה לו הכל! הוא קיבל כל מה שהוא רצה! עכשיו הוא היה צריך לפרוץ לחפש לעצמו גבולות חדשים, כי על פי עדותכם לא נתתם לו כאלה בבית!
הצבת גבולות היא ה-א' ב' של חינוך. הורה שרוצה להרגיש שהילד שלו אוהב אותו ולכן מלעיט אותו בפינוקים למיניהם, ישיג רק ילד מפונק.
ילדים צריכים לשמוע "אסור!". אם לא אמרתם להם מה אסור להם לעשות, הם יעשו את זה. אם לא תציבו להם גבולות, הילדים המפונקים, השמנמנים והחמודים יגדלו לפושעים בלי מצפון ובלי יכולת להבחין בין רע לטוב, ואני ממש לא מגזים פה!
אתם יודעים מה ההבדל בין פסיכופאט לאדם רגיל לפי פרויד?
לפסיכופאט אין סופר-אגו (תמצאו בויקיפדיה אם אתם לא יודעים כבר). סופר-אגו מחליט מה מותר ומה אסור, ומכיל בתוכו את המצפון.
להורים חלק גדול ביצירת הסופר-אגו. לא לימדתם את הילד מה מותר ומה אסור? מצוין! יש לכם פסיכופט! נתתם לו כל מה שהוא רצה? לא אמרתם לו אסור? אמרתם לעצמכם "יאללה, שיילך לישון עוד חמש דקות, רק שיסתום לרגע"? אמרתם "אין לי כבר כוח לריב איתו. שיעשה מה שהוא רוצה."? מצוין! יצרתם לעצמכם פסיכופאט בבית! אולי לא תמיד פסיכופאט לפי הספר, הרי רק מעט מאוד ילדים גדלים בלי שום הכוונה, אבל בהחלט מישהו שנמצא ברכבת המהירה לשם.
לא מזמן ראיתי את הסרט "הכפר". סרט מצוין. חבל שאי אפשר ליצור חברה שלמה כזו, בלי חומות מפרידות. חברה שבאמת תזדעזע מכל מקרה של אלימות. חברה שתוקיע מתוכה את האלימות. אבל איפה... אנחנו עסוקים בלתרץ לעצמנו שלהרוג ילדים בעזה זה בסדר... (אני לא נגד הפעולה בעזה, אבל מותר לנו להזדעזע! להביע חרטה! להתנצל רחמנא ליצלן!)
נו... שיהיה לכם יום טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
