בתוך כל הטירוף של הגמר, בתוך כל מערבולת היצרים של מלחמת הפרידמנים בבובלילים ולהיפך, נשכח לרגע מי שהיה הגיבור האמיתי (ואולי הגיבור הטראגי) של הערב הזה. איתי זיו!
על מלחמת התרבויות בעם נכתב רבות. זה מזדהה עם הגב' קורנפלד, זה מזדהה עם האדון בובליל ולכל אחד יש דעה משלו מי יהיה זה שייצא מהוילה עם המיליון, ומי צריך להיות זה שייצא עם המיליון.
שאלה שנשאלה רבות הייתה מי היית אתה רוצה שייצג את הישראלי האמיתי?
שתי דמויות קיצוניות הוצגו (באופן מניפולטיבי, יש לציין) על ידי ההפקה:
גבר מזדקן בן 56 שמדבר עברית קלוקלת, צועק הרבה, מקלל, מתחמן וצובע את שערו, ויחד עם זאת הראה כמה רגעי אנושיות חסרי תקדים באמיתיותם, לימד את כולנו לצחוק בלי רגשות אשם והראה לנו שלפעמים מהמקום הכי פחות צפוי יופקו מרגליות חוכמה שלא היו מביישות את קוהלת (כבדהו וחשדהו, ואם לא הולך, שפדהו - פשוט משפט לדורות).
אולי דווקא בת הרב שהתפקרה ועברה לצד השני של המתרס בצורה הקיצונית והדווקאית ביותר, סוגדת לדמותה שלה כפי שנשקפת במראה ומתעבת לכתחילה את כל מה שמייצג לדעתה הסובייקטיבית את העולם ממנו ברחה, ומתוך הסובלנות המעושה שלה כלפי האחר המועדף עליה (הומו, ערביה, בחור שבעורקיו דם צמחים), מציגה בעצם את חוסר הסובלנות שלה כלפי כל מה שמריח מאחרות אחרת (אשקלוני, אשקלונית, שרירן עם מניירות אשקלוניות, טברייני עם כיפה - כולם כהי עור במפתיע). יחד עם זאת הראתה לנו פגיעות מפתיעה למישהי בעלת היסטוריה כמו שלה, רגעים של ספק בדרכה ורגעים של אנושיות מפתיעה.
(אינני בא לטעון כי כך הם באמת, אלא כי כך הצטיירה דמותם בעיניי רבים מהצופים).
מתוך כל המנדראג', עלתה מתוך האפר שהותירה האדמה החרוכה דמותו של עוף החול של התוכנית, הילד בעל לב הזהב, זה שכולנו אהבנו לרחם עליו בגלל ונסה, לצחוק עליו בגלל השערות, לדרוש שישתיל כבר עמוד שדרה בגלל הסינג'ורים ולרצות לתת לו כאפה, שיתעורר כבר, איתי!
איתי היה לרבים האופציה השפויה בעולם מטורף. הוא הגיע לגמר התוכנית (לשלישייה הראשונה!) בלי שום "לובי מאורגן" כפי שהיה לשפרה (תל אביב והבועה) וליוסי (הפריפריה). בעוד שאת שני אלו אימצו לחיקם אלו שהרגישו שהם מייצגים אותם, את איתי אימצו הישראלים שמאסו בקיצוניות ומאסו בריבים. אלו שאמרו לעצמם שלמרות שאין לו בעצם סיכוי לנצח את הצעקות של יוסי ואת הדמגוגיה של שפרה, הוא זה שהיו רוצים לשבת איתו בפאב.
רבים טענו שהגעתם של שני אלו (כל אחד מצידו) לגמר, מסמלת את הקרע בעם. הרשו לי להגיד לכם שעצם הגעתו של איתי לגמר מסמלת בדיוק את ההיפך הגמור.
אז איתי, תודה על הרגש, תודה על האמת הפנימית, תודה על לב הזהב ויותר מכל, תודה לך על התקווה.