ארים זרגי

רעדו הקירות בבית אבא,
כשאימא איתו הייתה משתגלת.
בין רגליה דשא וואגינה בה,
והיא רק צועקת.
אותה שמע כל הרחוב,
הבית רעד בקצב הלב
לדעת לאהוב
זה לדעת כאב.

והבית גנח,
עוד במיטה חמים והסדין קרוע.
אבא נאנח,
האושר ממנה החוץ ינוע.
על השיער כאילו הרוח נושב.
וכשיצא מחדרו חייך,
עוד אזכור אם ואב
בכל משגל שלי שדועך.

יש בתוכי קונדום,
ולא פעם הוא נקרע.
ובו אמצא מזור
לרגעי השמחה.
לעיתים עולה הקצב,
בתוך חשכה.
לעיתים עולה מזרגך הקצף
והזרע יוצא כגשם ברכה.

הכאב למטה יעבור,
כי כה רב האושר,
ייתן זרגך לי הרבה אור,
כמו קונדום זוהר בחושך.
ובערב חמים,
יש מציצים בחלונות,
ואנחנו עירומים מזדיינים,
בחילופי תנוחות.

רק ההד משיב,
כשאני זועקת.
רק האל משיב,
כשאני גומרת.
בחלון הרחוק,
משולם מזיין את ברכה.
חזר לכאן הצחוק
ואני שוב גומרת איתך.

יש בתוכי קונדום,
ולא פעם הוא נקרע.
ובו אמצא מזור
לרגעי השמחה.
לעיתים עולה הקצב,
בתוך חשכה.
לעיתים עולה מזרגך הקצף
והזרע יוצא כגשם ברכה.