טוב, אז על פניו הכל הסתדר. אני לא במצב הכי טוב אבל איתו בכל אופן השלמתי.

אנחנו רק ידידים, שום דבר מעבר לזה, ואני בסדר עם זה. הכי טוב כשהוא נורמלי איתי,

ואם ידידות זה מה שיגרום לו להיות לידי הרבה ובצורה הכי נכונה וכנה אז אני מוכנה לוותר על הכל.

בכל מקרה הוא בכלל לא בקטע, וזה לא שלא צפיתי את זה, כי אני כן. אני חושבת שמגיע לו להיות איתה.

מבחינתו מגיע לו הירח, כי הוא בנאדם כ"כ מיוחד ואני חושבת שזה מה שהקסים אותי בפעם הראשונה.

הוא מצחיק ואמיתי ויש בו משהו נורא ילדותי ומתוק. אנחנו לא מתאימים. היא והוא כל-כך מתוקים ביחד.

אני לא אגיד שאני לא מקנאה בה, אבל אני הכי מפרגנת להם. לקנא... זה לא בריא.

אבל הוא כזה מתוק...

זה סתם מעצבן, אני דוחה את כולם.

אני אוהבת, אני לא נאהבת.

אני לא נאהבת, אני לא אוהבת.

זה סתם, סתם האופי שלי,

האופי הטיפש, המחורבן שלי.

ונמאס לי שכולם חושבים שהכל טוב ויפה,

ונמאס לי שלכל אחד יש דעה קדומה עליי,

ונמאס לי שכל פעם שאני מנסה לעשות משהו טוב, מישהו בא והורס.

ונמאס לי שאני לא יכולה לדעת שמישהו באמת אוהב אותי.

כולם אומרים, "אני לא שונא אותך", ואז הולכים ומדברים עליי כשאני לא שומעת.

הם חושבים שאני לא שומעת, שאני לא יודעת,

אבל אני יודעת הכל. ואולי אני סולחת, אבל אני לא שוכחת. ולא בקטע של הקלישאה,

אני לא יכולה לשכוח שום דבר, אני מאמינה שזה מחשל אותי.

ומצד שני, אולי זה הורס אותי. אולי זה הורס את התמימות שאנשים פעם אהבו בי.

אני לא יכולה לשכוח דברים, כי פגעו בי. כי פגעו בי וזה כאב לי,

עד כדי כך שאני לעולם לא אשכח מה קרה, כשפעם מישהו עשה לי כך.

ואז נאלמתי דום, לא הצלחתי לבטא את הדברים בצורה הנכונה.

ואז, כשחזרתי הביתה, אחרי שסיימתי לבכות, אחרי שיבשו הדמעות,

חשבתי 'חבל שלא אמרתי לה את זה', 'חבל שלא קראתי לה כך', 'חבל שלא עניתי'.

אז בפעם הבאה, אמרתי. קראתי. עניתי. וזה הרס הרבה,

ושום דבר לא חזר להיות מה שהיה. אז קרסתי,

לאט לאט, קרסתי.

אני אוהבת להתפרק פה, אני מרגישה שיש לי את הבמה שלי. אני אוהבת לפרוק הכל מעליי, לצבור עצבים לחודש הבא.

עריכה של שתי דקות אחרי:

אני תוהה אם כשמדברים איתי, כשמרכלים איתי,

האם זה מה שאתם גם אומרים עלי? אני אדע הכל בסוף,

אני אדע.

עוד פעם עורכת:

נמאס לי להיות בדיכי. אני שונאת להיות כזאת פגיעה ובכיינית.