כינוי:
בת: 32
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
 איתי.
קרן פלס פעם אמרה בהופעה,לפני שהיא שרה את השיר הזה
ש"לכל אחת יש/היה/יהיה איתי",אז הנה,האיתי שלי.
איתי הגיע בשני
(בעצם לא,אני הגעתי אליו,בשישי),
לבוש בגולף שחורה
(סווצ'ר שחור עם קשקושים),
אני חשבתי משהו זמני,
(חשבתי?ידעתי)
שירפא לי את הלילה הקרוב,
(רציתי יותר בכיוון של החודש הקרוב)
ויעזוב עם בוא האור,
(שוב,אני עזבתי)
וייעלם ולא יזכור.
איתי רגיל לריגושים,
(כל כך הרבה ריגושים,שיהיה בריא)
היו לו חודשים קשים
אבל יותר מדי נשים
(באמת..יותר מדי..)
ולא זכה כמעט אף פעם לאהוב
(רק פעם אחת וגם היא הרסה אותו)
הוא מחפש כתף רכה
(לצערי,הוא מצא אותה אצלי)
כמה לילות של הדחקה...
(שני לילות של הדחקה ואכזבה)
איתי לא מתעסק ברגשות יותר מדי
לא משנה לו מה עובר לי בחיי
אחרי שהוא סוגר את הדלת ונפרד
(אחרי שהוא מלווה אותי ונפרד ממני ליד המדרגות)
וזה החורף הראשון שלי לבד.
(ראשון?יותר נכון ה15)
איתי פירק חצי בקבוק
(כמה שוטים יותר נכון)
ורק חסר לו בדיוק ממני עוד חצי חיבוק
(הלוואי שזה היה רק חצי חיבוק)
שייסדר לו את הראש ויירדם
ועם הבוקר ייעלם
ושוב נשוב להתעלם
(ההתעלמות הכי כואבת שהייתה לי אי פעם)
נעים לו לידי,גם לי קשה קצת לבדי
(במיוחד אחרי שהחבר שלו זרק אותי)
בלילה נח בתוך ידי,משחקים באהבה אחד עם השני
ברור שזה זמני,יש לו אחרות וזה לא ענייני.
וזאת אני שנקלעה לו לדרכו האומללה
(להאשים את השתייה זאת באמת דרך אומללה),
לא מתעסקת בשלו רק מתעסקת בשלה
שלא עושה עניין ממך
(מי אתה בכלל?)
שלא תגיד לך כמה עצבות יש במבט הזה שלך
כמה בדידות יש במגע הזה איתך
(או-הו...)
| |
 היי,לא כל כך מהר.
השבוע דיברו איתנו בכיתה על סיום המחצית הראשונה,
כן. המחצית הראשונה של השנה נגמרה.
איך?
איך עברו כבר כמעט 5 חודשים מאותו יום שבו נכנסתי לביה"ס עם התיק החדש שלי,
שחיפשתי ימים עד שהוא נמצא באיזה סניף בנתניה,עם המכנסיים הקצרים שתיכננתי 'לחנוך' אותם
באותו יום,עם הנייק השחורות החדשות,חולצת הביה"ס הירוקה שכבר תוכננה להתאים לעור השזוף עוד מהחופש
ולעיניים שהתבררו כקצת ירוקות. עם השיער שסוףסוף היה בלי החלקה והיה טבעי ועל היד נשארעוד הצמיד מהווליום כנרת שחזרתי ממנו לפני יומיים.
אני זוכרת את היום הראשון של כיתה י',הייתי כלכך נרגשת,כיתה חדשה ומדהימה,שיעורי מגמות שכלכך חיכיתי להם וסוף סוף לפגוש חברים,למצוא כמה חודשים והעיקר-להתחיל תיכון.
היה כלכך כייף בחודש הראשון,כבר מצאתי חברות חדשות,חברים חדשים וגם חבר.
חודש אחרכך החברות והחברים נשארו,החבר הלך ונהייתי בת 15.
עוד חודש אחרכך-כבר חורף. מתגברת על הטמבל ועוברת לחבר הכי טוב שלו.
דצמבר,כבר סוף 2008,נראה שהכל הולך להיות טוב יותר,שוב עם החבר הכי טוב של האקס,שוב מתאכזבת.
ועכשיו בינואר?בעיקר בחרדה מה יהיה בפברואר,מרץ,אפריל,מאי,יוני..... לא רוצה שהשנה תיגמר,לא רוצה להיות בי'א המלחיצה,לא רוצה שכל הידידים מי'א יהיו על סף גיוס...
חכו רגע,לא הספקתי כלום,תנו לי להמשיך את השנה הזאת,לא רוצה שתיגמר,היא יותר מדי נחמדה לי.
עכשיו אני מבינה שכל יום הוא יום מיוחד,שצריך לנצל אותו עד תומו,כמו שיש את הדבר הבא:
נניח שבכל יום נותנים לכם 86,400 שקלים. בכל יום יש לכם את אותו הסכום ומה שאתם לא מנצלים ממנו לא נשאר למחר-פשוט נעלם אבל מה שתקנו יישאר.אבל כל יום מחדש 86,400 שקלים.
מה תעשו?
ברור שתרצו לבזבז את כל הכסף בכל יום מחדש לא?
ככה גם בחיים,נותנים לנו 86,400 שניות ביום. אף פעם אנחנו לא מקבלים את הזמן בחזרה ולא נשארות לנו 'שניות עודפות' אבל מה שאנחנו עושים איתן נשאר.
אז מעכשיו אני באמת מתחילה לנצל את ה86,400 שניות היומיות שלי (:
סופ"ש תותח שיהיה לכולם (:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
