איך שהם חזרו מהעבודה אני בריב אינסופי איתם.

כשנרגעות הרוחות תמיד אחד מהם דואג להחזיר את הסערה.

לפני כמה דקות הרגשתי שאני הולכת לתפוצץ מרוב עצבים אז הלכתי לחדר והתחלתי לצעוק לתוך הכרית.

הם התעלמו, משפט אחד הם אמרו והוא היה "אולי תתקשר לשאול את אלעד (אחי) מה שלומו?" וזהו.

הם לא חשבו בכלל להיכנס לחדר ולראות מה איתי אם אני לא בוכה או חותכת את עצמי למרות שכל הסכינים אצלם.

שנסיתי להסב את תשומת לבו של אבא שלי הוא רק שאל אם אני באה לעזור לו לארוז וניסה להתעלם מהרמזים שלי ואמא שלי כל הזמן רק אמרה "את אגואיסטית את כל הזמן חושבת על עצמך" והתערבה בשיחה.

כל כך נמאסתי עליהם שכבר להורים שלי לא אכפת ממני. כבר אין להם כח אליי.

לא הרגשתי כל כך לבד יותר מהיום הזה.

נמאס לי מעצמי. עוד כמה זמן החרא הזה ימשך?

זה רק מחמיר כל הזמן מאשר עובר.

.borned dead

.Oh life, you have killed me, so spare me from this couldron of misery